רגע לפני הכרזה על עסקה, עסקה זהה כמו זו שהייתה במרץ האחרון, רק פחות טובה, חדשות 12 מסירים כפפות וכבר לא עוטפים את האמת הקשה בנייר צלופן. אחרי חודשים של כאב, שבר, והשתקה, האמת סוף סוף פורצת את גבולות הקווים האדומים. אולפן שישי כבר לא משאיר את זה לפרשנים, לא טומן את זה בין השורות ופותח את המהדורה עם הכותרת באותיות קידוש לבנה: 34 חיילים נפלו - לשווא.
לא בגלל צורך ביטחוני, לא בגלל איום אסטרטגי, אלא בגלל שיקולים פוליטיים שהובילו למשיכה של המלחמה. זו לא עוד השערה של מפגינים בכיכרות או מתנגדי הממשל, לא עוד משפט שמתפתלים בפני המשפחות השכולות כשאומרים אותו, זו הכותרת הראשית במהדורת החדשות הגדולה בישראל.
מרציאנו לא הסתפקה בשאלות טכניות, היא שמה את האצבע על מה שבער בלב של כל אזרח: מי יקבע מי יחזור מהשבי? למה 8 עכשיו, 2 בעוד 50 יום, ו-10 אחרים כבר מעל 700 יום פשוט נשארים מאחור? מי עושה את הסלקציה הזו? ואיך ייתכן שכולנו מקבלים את זה כעובדה מוגמרת?
הדבר הכי מטלטל במהדורה הזו היה לא רק התוכן, אלא עצם זה שהוא שודר. פתאום זה כבר לא רק הפגנות, לא רק ציוצים, לא רק פרשנויות. פתאום אולפן שישי עצמה אומרת בקול ברור: החיילים נפלו לשווא.
זו לא אמירה שולית. זו תפנית. זה שידור ציבורי שאומר בפה מלא מה שפחדו לומר חודשים כדי לא לפגוע במשפחות החיילים, שההקרבה הייתה מיותרת, שהממשלה משכה זמן, שאותה עסקה בדיוק הייתה אפשרית עוד קודם, שהמילים הרמות כיסו על גביית מחיר אנושי נורא.
והאמת הזאת, כואבת ככל שתהיה, כבר לא ניתנת להכחשה ופותחת את המהדורה: חמאס לא הובס, החטופים לא שוחררו, וישראל, למרות כל הקרבות בחודשים האחרונים, חוזרת כעת לאותה עסקה שיכלה להתממש כבר לפני חודשים. עסקה שהייתה חוסכת יותר ממאה ימים בגיהנום של עזה, לחטופים ולמשפחות שלהם. עסקה שייתכן והייתה מצילה את חייהם של 34 לוחמים חללים שנפלו מאז מרץ האחרון בעסקה שקרסה.
כן, מה ששמעתם לראשונה נתניהו עומד מול משפחות חטופים שדורשות ממנו לקחת אחריות, ודורשים ממנו להקים ועדת חקירה. זו הייתה הזדמנות עבורו לקחת אחריות והוא כאמור נותר בשלו ולא עשה זאת. רק חשוב להזכיר שזה גם אותו נתניהו שדחה בתחילת השבוע את הדיונים במשפט שלו בטענה לאירועים ביטחוניים חשובים, אירועים ביטחוניים שהתבררו כקמפיין תקשורתי מתוזמר היטב, עטוף בתרועות ותשואות.
והכי חשוב, נזכור את שאלתה של מרציאנו: מה השתנה? לא המטרות. לא המציאות. רק השמות של הנופלים, והכאב שגדל. וההכרה הזאת, שהיינו יכולים להיות בנקודה הזאת מזמן, בלי לשלם את המחיר הנורא הזה - זו כבר לא השערה. זו עובדה. ועם העובדה הזו, אנחנו כחברה, כציבור, כהורים לא יכולים לחיות בשקט. לא נוכל להמשיך הלאה בלי מענה. בלי אחריות. בלי בירור אמיתי.
ישראל לא מודה בפה מלא, אבל היא יודעת: העסקה שמדובר עליה כעת היא סוף המלחמה. כל הצדדים מסכימים על כך. רק שהיינו מוכנים כבר אז והממשלה לא, כי זה לא שירת את מושבה, וכל זה היה יכול להיחסך. אז עכשיו, שהכותרות סוף סוף אומרות את זה במפורש, החיילים נפלו לשווא, אסור לנו להסב את המבט. אסור לנו לשכוח. ואסור לנו, בשום אופן, להסתפק בחיבוקים מצולמים ונאומים מתוזמנים של נתניהו. הממשלה הזו חייבת דין וחשבון. למשפחות. לאזרחים. ובעיקר לעצמה.
התרעות פיקוד העורף