התוכנית הזאת נקראת אוףרוד, משודרת בנטפליקס, והפכה לנצפית ביותר בישראל בשבועיים האחרונים. זו תוכנית על כלום. כלומר, הם לא באמת צריכים להגיע לשום יעד, וגם לא מאוד מצחיקים או חכמים. הם גם לא עוברים דרך פנימית מסעירה, אף שהם גומאים מרחקים. הם לא ממש מטפלים בעצמם, אפילו שהם משוחחים פעם ביום עם סוג של קואוצ'ר מהארץ, והוא נותן להם עצות להתמודדות עם "הבעיות שבדרך".
אין דבר אותנטי יותר מקשיים של מפורסמים, עשירים, חזקים ומפונקים, שיוצאים לטיול עם צוותי צילום והפקה. השיח הפסבדו-טיפולי-עממי השתלט על הטלוויזיה, מהדוקו עד הריאליטי, איך את מרגישה כשאת שרה? תחשבי למה היה קשה לך להכין מופלטה? אתה לא מוצא זוגיות בגלל אמא? מה הרגשת כשכולם יצאו לעשן ואת נשארת לשטוף כלים? כל תחושה חייבת להיות מתווכת דרך פילטר כאילו-טיפולי, יעני-פסיכיאטרי.
רז נעלב מזה שסלע דיברה באנגלית קולחת עם אלינה מהגסט האוס. הוא מנסה להחמיא לסלע. היא נעלבת. הם מדברים על זה, ואז היא מתהפכת ומחבקת. היא מתפקעת מצחוק ואז כועסת. היא זועמת ומיד אוהבת. היא מנשקת ומודה על הרגע. מתרחקת ומתקרבת ואז מתקרבנת. והכל בטבעיות רותם סלעית כובשת. היא עובדת בלייצר רגשות מגוונים בפרקי זמן קבועים.
הריחוק של סלע מהישראליות מובן. היא מגה-כוכבת. בימים שבשגרה היא מגישה בזמן צפיית השיא בערוץ הנצפה ביותר. רז בדרך להיות כוכב בינלאומי - פאודה נמכרה לכמה מדינות, ושיתופי הפעולה שלו עם נטפליקס עוד רק בתחילתם. שניהם מיליונרים שמוכרים מוצרי תוכן ובידור למדינה קרועה, שסועה, שהולכת ונהיית ענייה, קשה, ונמצאת כבר שנתיים במלחמה בתוך מלחמה בתוך מלחמה. סלע גרה במגדל דירות של האלפיון העליון. מקום שאדם מן היישוב לא יכול להיכנס או לדרוך בסביבתו.
סלע היא סמל התקופה וגם הקורבן שלה. התלאות שלה לא אמורות לעניין אף אחד, ובכל זאת היא מתפרנסת גם מזה. היא מרגישה שהיא חייבת לשתף בכלום שעובר עליה ולייצר תוכן עוצמתי חזק וויראלי, תוך שהיא שומרת על עצמה ועל תדמיתה. בתדירות של פעם בעשור היא משחררת אמירה פוליטית או חברתית כמו די לגזענות או תחגגו את הגוף שלכן.
הם מטיילים באזורים מלאי טבע ויופי במרכז אסיה. לנים בבקתות מבודדות, בתוך חושות נידחות. פוגשים בתרבות זרה ורחוקה. ואז מגיעים לשטח פתוח, שבו הם עדים למשחק בין שתי קבוצות של גברים רכובים על סוסים, מתמסרים ביניהם בכבשה שזה עתה נשחטה. סלע אומרת שהיא לא יכולה לראות את זה ונכנסת לאוטו. קשה לה כי היא צמחונית. רז נכנס אחריה. כמו ילדים, שאם הם לא רואים מה קרה, זה לא היה. המצלמה ממשיכה לצלם. המשחק עם הפגר נמשך. "קשה לי"; "גם לי קשה עם זה".
שום שיחה לא עמוקה במיוחד או מעלה תובנות חדשות, נוקבות או קשות לעיכול. להפך. הם רק מחליפים דחקות כמו זוג נשוי שמתלוצץ בעברית על מארחים שלא דוברים את השפה, ואז מנסים להתנחמד אליהם. כי כאלה אנחנו. גסים, אבל מתחשבים. חצופים, ותמיד מכילים. הנוף הפסטורלי המהמם מסביב מספק מעין תפאורה לנפש הנחשפת של השניים. התוכנית משווקת לנו כאירוע כן ואמיתי משום שהוא דורש לשתף, לעזוב את הבית, את הנוחות, את הילדים. אבל כל זה נעשה למען פרויקט טלוויזיוני רווחי, כשפרסום, יח"צ ותשומת לב בצידו.
התרעות פיקוד העורף