במקום להפנות לראש הממשלה סוגיה מהותית בימים רגישים אלה עם החלטה גורלית על כיבוש הרצועה, שאלה שתספק תשובות לקהל הצופים ובוחריו של נתניהו שמודאגים לא פחות מתנגדיו מההחלטה לצאת לכיבוש, בחר מוטי לירוק לצופים של ערוץ 14 בפנים, לעקוץ דווקא את המתחרים הגדולים ולהאשים אותם "בקמפיין התעמולה" של ערוצי החדשות האחרים, ולטעון שזו הסיבה שבגללה המלחמה בעזה מדשדשת וזה מה שמונע מצה"ל לנצח.
כך, בעקיפין, הוא הפנה את הכישלון המדיני של נתניהו באצבע מאשימה לתקשורת ולא למי שמקבל את ההחלטות. באמת מוטי, עם כל הכבוד, הציבור חיכה לשמוע תשובות על מלחמה, לא על מלחמות רייטינג וקנאה במתחרים גדולים.
מה גם שכמו בכל מסיבת עיתונאים של נתניהו, היא נפתחת בשאלותיו של קסטל. המעמד הזה, שבו עיתונאי מתפקד יותר כדובר מאשר כמי שבודק ומאתגר את השלטון, חוטא למקצוע. עיתונאים אמורים לייצג את הציבור, לא את שולחן הממשלה. והעובדה שמוטי אינו מרגיש נבוך שהוא זוכה ליחס מועדף מראש הממשלה, מגדילה כפליים את חוסר האמון בשאלותיו המתוזמנות והמתוזמרות.
מיד אחריו, הגיע כתב חדשות 13 וניסה לקלקל את ההרמוניה ושאל שאלות שבאמת מעניינות ומעסיקות את הציבור, וציטט את דברי הרמטכ"ל המדאיגים כי ההחלטה לצאת לכיבוש עזה היא "מלכודת מוות" לחיילים ולחטופים, ועל הסתירה המוסרית שבקידום חוק הפוטר חרדים מגיוס, במקביל לשליחת מאות אלפי צווי מילואים שכבר שנתיים משרתים ללא הפסקה. נתניהו, כצפוי, פסל את השאלות כ"מוטות" ו"שגויות", שקריות.
הזלזול הזה של ראש הממשלה בתקשורת הוא לא אירוע נקודתי, זו מגמה. נתניהו משתמש באותה טקטיקה שבה הוא נוהג כלפי מערכת המשפט: להחליש, לערער ולזלזל, כדי לשמר שליטה ולמנוע ביקורת. התקשורת היא חומת ההגנה האחרונה של האזרח מול השלטון, גוף שמאיר מחדלים ומתריע מפני עוולות, וכאשר ראש הממשלה הופך אותה לשק חבטות, הוא פוגע ישירות באינטרס של כולנו.
ובסוף, השאלה היא לא על אלמוג בוקר, לא על רשת 13, ואפילו לא על ערוץ 14. השאלה היא עלינו, על הציבור. האם אנחנו מוכנים לקבל מצב שבו מי שעומד בראש הממשלה מתייחס לתקשורת החופשית כאויב, ומוחק את שני עמודי התווך של הדמוקרטיה - מערכת המשפט והעיתונות? כי אם זה לא סימן של דיקטטורה אז מה כן?
אז בואו נשים את זה על השולחן, זו לא הייתה מסיבת עיתונאים. זו הייתה עוד סצנה מהסדרה "ביבי נגד כולם", מתחמק משאלות ומתרגל את הציבור לאבד אמון בתקשורת כדי שנפסיק לשאול שאלות. כשהפרקים נהיים צפויים, הדיאלוגים ממוחזרים, והשחקן הראשי? הוא כבר לא מאה אחוז איתנו. השאלה היחידה היא מתי הקהל יקום ויצא מהאולם. אבל אולי זו התוכנית: באולם ריק אין מי שישאל שאלות, ואין מי שיצעק שהמלך ערום.
התרעות פיקוד העורף