טסלר, נשוי, אבא וסבא, מחזיר את כולנו לימים המורכבים והקשים של המלחמה עם איראן, כששימש מסביר פיקוד העורף, זה האיש שעמד מול המצלמות והסביר לכולנו על טילים, ממ"דים ומקלטים והצליל המלחיץ של התראה מוקדמת. האירוניה? הסנדלר הולך לגמרי יחף כשטסלר חשף, שהוא בעצמו גר בבית בלי ממ"ד.
צביקי נבחר לאחרונה לשמש יו"ר קיבוץ ניר עוז, זה לא קרה בין רגע הוא קיבל פניות חוזרות מהקיבוץ, ורק בפנייה השלישית הוא לקח על עצמו את התפקיד. צביקי איש דתי חובש כיפה, צנוע ונעים הליכות, מייצג כיום את קיבוץ השומר הצעיר החדש, והגדיר משימה אחת מעל כולן: להחזיר את החטופים הביתה. משימה שנייה, לטווח חמש שנים מהיום: קיבוץ ניר עוז חי, זוכר ועומד על אדמתו.
צביקי מזכיר לכולנו את המספרים המצמררים, היו כאן 136 חברים, נותרו 96 בלבד. הצמיחה הדמוגרפית הפכה להכרח קיומי. והצליל היפה ביותר עבור טסלר היום? לא ציוץ ציפורים או הפרות הגועות בקיבוץ, אלא הרעש החד של הדחפור שלפני השבעה באוקטובר הזכיר לתושבי הקיבוץ את בניית המנהרות בעזה, וכיום הוא רעש של בנייה, של שיקום והתחדשות הקיבוץ.
כמעט ועברו שנתיים מאז הטבח הגדול בקיבוץ ורק עכשיו מתחילים לבנות מחדש, ואם חשבתם שזה מכספי המדינה, שהממשלה הקצתה לשיקום, הצחקתם אותנו. הממשלה? היא עדיין שקועה בבירוקרטיה. הממשלה לא רק נטשה את תושבי ניר עוז בשבעה באוקטובר, והמשיכה לנטוש את החטופים במנהרות, כמו גם את התושבים שאיבדו את בתיהם, ולא חילקה כספים כי יש כספים חשובים יותer לחלק למשרדי הבלוף בממשלה, רק לא להקצות אותם לשיקום.
גם ביקורו האחרון של ראש הממשלה בקיבוץ, אחרי כמעט שנתיים מהטבח, לא שינה את העובדה המביכה הזו. טסלר ניצל את המעמד כדי להבהיר, אין כאן שקל מתקציב המדינה, הכל תרומות. זה לא פחות מביזיון. נטישה מתמשכת של התושבים כשצריך להחזיר חיים לשגרה. ועדיין, בתוך כל זה, טסלר לא צורח, לא מתלהם. הביקורת שלו חריפה בתוכן אך עדינה בטון. הוא מבקש שיתופי פעולה, מדבר בכבוד. אולי זו הגדולה האמיתית שלו להישאר מנומס ונעים גם כשנשמתך בוערת מזעם.
בשבוע שעבר חנכו חברי ניר עוז את "שכונת החלוץ" החדשה, כולה מכספי תרומות. אפילו לא שקל אחד מהמדינה. בזמן שהם קבעו מזוזה, הקבינט ישב בירושלים והחליט על כיבוש עזה. הפער הזה צורב.
באותו יום שבו חנכו את השכונה החדשה, פגש טסלר את גדי מוזס, שורד השבי, ששב הביתה והודה שנרדם לראשונה בקיבוץ, אבל לא ללילה שלם, לשנ"צ קצר, כשנשאל על ידי צביקי אם זה לא היה קשה השיב לו גדי: "זה הבית שלי. אני לא נכנע." רגע שמגלם את כל המשמעות של שיבה אמיתית ותקומה אחרי האסון. שמות כמו גדי מוזס וליאת אצילי הם לא רק שמות – הם הפנים של ניר עוז שחוזרים הביתה. השבוע סוף סוף בעקבות כתבות ופניות של חדשות 12, גם אושרה תרומה מקק"ל, ומנהלת תקומה הקצתה רבע מיליארד שקל לשיקום ובנייה.
ועדיין, למרות הרגעים האלו, המציאות המביכה נותרת כשהייתה: ממשלת ישראל לא היא זו שמממנת את הבנייה. זה לא מחדל, זו נטישה מתמשכת. בשבעה באוקטובר זה היה באי-הגנה. בשנתיים שאחריו באי-בנייה של החיים מחדש. רעש הקידוח יכול להרעיש כמה שהוא רוצה, אבל הרעש האמיתי הוא בשתיקת הממשלה. שנתיים אחרי הטבח, והמדינה עדיין לא שם.
ממנהלת תקומה נמסר: "שכונת החלוץ החדשה בקיבוץ ניר עוז נכללת בתקציבי השיקום לקיבוץ שאושרו על ידי מנהלת תקומה וימומנו על ידה במלואם. כרבע מיליארד שקל מתקציב מנהלת תקומה במסגרת מתווה השיקום זמינים כבר עכשיו לטובת שיקום ובנייה של הקיבוץ ואינם מותנים בתקציבים נוספים. עוד כ- 50 מיליון ש״ח נוספים הוקצו לטובת הקמת שכונה כפרית חדשה. המנהלת נמצאת בקשר יומי ומתמשך עם הנהלת הקיבוץ ותמשיך לפעול ולעשות ככל יכולתה כדי לקדם את השיקום והבנייה המחודשת של הקיבוץ כך שתושבי הקיבוץ יוכלו לחזור לקיבוץ חדש וצומח".
התרעות פיקוד העורף