בפרק אמש (שלישי) של "חתונה ממבט שני", הזוגות כבר מצאו את עצמם במקום שבו אי אפשר לברוח יותר, השלב שבו מתחילים לשאול את השאלות האמיתיות: האם יש כאן בסיס להמשך זוגיות אמיתית, או שמדובר באשליה טלוויזיונית שתיעלם מיד אחרי שהמצלמות יכבו? זהו הרגע שבו כל זוג מבין אם יש לו עתיד, או שמדובר בניסוי חברתי שנגמר בפרידה מהירה.
ועדיין, כשמסתכלים מבחוץ, קשה שלא להרגיש שיש ביניהם פערים גדולים, ובעיקר מצידה של ירדן. יש משהו באופן שבו היא מתנהלת שמקשה לדמיין אותה בתוך מערכת זוגית יציבה לאורך זמן עם שרון. ובכל זאת, דווקא מתוך השבר, נוצר חיבור אולי לא כזה שיחזיק לשנים קדימה, אבל בהחלט כזה שיכול להחזיק אחרי שהמצלמות יכבו.
זה אולי מה שהכי יפה בפרק ב’: אם בוחרים להישאר יחד, זה כבר לא מתוך נאיביות, אלא מתוך הבנה עמוקה של המורכבויות. אבל היופי הזה גם מבליט את הקושי, כמה זוגות באמת יכולים לעמוד בזה? כמה מסוגלים להכיל לא רק את בן או בת הזוג, אלא גם את “החבילה” כולה? הפרק של אמש הראה זאת בצורה ברורה דרך הילה ומתן. היא סגורה עד הסוף, הוא מהסס עד הסוף, והפער הזה הופך כמעט בלתי ניתן לגישור. זה שיעור חי בטלוויזיה על מה שקורה כששני עולמות עם מטענים גדולים מנסים להפוך לעולם אחד.
הזוג הנוסף, אורית וגיא. כאן נראה כי אורית כבר לגמרי בעניין, אבל לא ברור אם גיא נמצא באותה נקודה. הוא זורם, מחייך, משתתף, אבל משהו באוויר גורם לתהות אם הלב שלו באמת שם. הדמיון שלו לדולב, האקס המנוח של אורית, רק מוסיף מורכבות. היא חוששת להגיד לו את זה, מפחדת שיסגר, שזה יגרום לו להתרחק. והפחד הזה אומר הכל, כי בזוגיות טובה יש מקום להגיד הכל. אם אישה מרגישה שהיא לא יכולה לומר את שעל ליבה בלי לחשוש מתגובה, סימן שמשהו לא יציב ביסודות הקשר. כמובן שהאשמה כולה על גיא שלא גרם לה להרגיש בנוח לדבר על כל דבר.
ובתוך כל זה עולה מחשבה מסקרנת: מה היה קורה אם התוכנית הייתה מרשה לעצמה יותר אומץ, ומכניסה אלמנט של חילופי זוגות? הרי ברור לכולנו שאם מתן היה מוצמד לשלי סוויסה הייתה נוצרת כימיה הרבה יותר אמיתית. אם נטלי הייתה מתחברת לשרון או למתן, יש מצב שהיינו מקבלים כאן סיפור אהבה אמיתית ולא רק “כמעט”. אבל נראה שהזוגות מפחדים אפילו לפזול הצידה לרגע אחד, כאילו זה פוגע במשחק הגדול של הניסוי. חבל, כי זה היה יכול להוסיף רובד חדש, אמיץ ורלוונטי לעונה.
התרעות פיקוד העורף