הצפייה בסרט מעלה תחושת נוסטלגיה עוקצנית, כזו שלא מפסיקה לגרד לך בזרוע לאורך כל ה-118 דקות - מבנה צפוי והרפתקה שעוברת חלק מדי בגרון. בדיעבד זה לא אמור להפתיע: שיתוף הפעולה בין סטיבן ספילברג לכריס קולומבוס, שהתחיל ב"הגוניס" לפני 40 שנה, חוזר כאן כמעט באותה מתכונת - רק שהפעם במקום חבורת ילדים שיוצאת למסע פרוע, אלה חבורת פנסיונרים החוקרים רצח.
למי שלא זוכר, "הגוניס" הוא סרט ילדים משנת 1985. העלילה עוקבת אחר חבורה של ילדים מעיירת חוף מנומנמת, שמגלים מפה עתיקה המובילה לאוצר אבוד של שודד ים אגדי. בחיפושיהם הם מוצאים את עצמם במבוך תת-קרקעי מלא מלכודות, במרדף מתמשך אחר פושעת ומשפחתה, ובבריתות וחברויות שנבחנות תחת לחץ. זה סרט שהפך במהרה לקלאסיקה עבור דור שלם. ספילברג לקח חלק מרכזי בהפקתו וקולומבוס היה אחראי על כתיבת התסריט.
הכל הולך קל מדי, שחור-לבן מדי - גם ההתערבות וההפרעה לחקירת משטרה. זה אולי עבד פעם בסרטים של ספילברג אך בקולנוע של היום, במציאות העכשווית, זה כבר מרגיש מיושן ולא מתאים.
ומה עם המתח? הוא לא באמת מלווה את הצופה לאורך הזמן. הרצח שאמור להחזיק את הסרט נשאר די צפוי, ובמקביל הניסיון להצמיד לכל אחד מהחבורה סיפור אישי קטן - סוד מהעבר, בעיה בריאותית, דרמה משפחתית - לא מצליח להתרומם. הכל מרגיש שטחי מדי, לא מספיק חשוב כדי לרגש או לסחוף.
בסוף, כשאנחנו סוגרים את הטלוויזיה, נשאלת השאלה: מה בעצם הסיפור שראינו? מי האנשים שהיינו עדים אליהם? ושום דבר לא נשאר. מעבר לשמות הגדולים ולפרצופים המפורסמים, אי אפשר לומר שלמדנו משהו אמיתי על העולם או על הדמויות שפתחו איתנו את מסע פתרון התעלומה - הכול נעלם ברגע שהמסך מחשיך.
נראה שיותר משיעור על פתירת תעלומת רצח, הסרט הזה הוא תזכורת לכך שלא משנה כמה אייקונים תציבו על המסך - זה לא מבטיח הצלחה. מספר בריטי נשכני קיבלנו סרט שעקרו לו את כל השיניים. מדמויות שהיוו ייצוג מקורי וייחודי בנוף קיבלנו חבורת אאוטסיידרים גנרית שמנסה למצוא את מקומה. ומסיפור מקורי - קיבלנו אחד שכבר ראינו אינספור פעמים לאורך השנים.
התרעות פיקוד העורף