והנה היום, שנתיים אחרי, לציון הטבח הנורא, כמו סיוט שלא נגמר, כמו חלום בתוך חלום, אנחנו באותו תסריט. המדינה והאזרחים עושים, והממשלה, נדמה, לא עושה דבר. לא מציינת, לא מתייחסת, לא מכירה. היום הארור הזה, שבו נרצחו 1,163 אזרחים ישראלים באכזריות בלתי נתפסת, כ-1,940 אזרחים נפצעו בהם כ-360 במצב אנוש או קשה וכ-251 איש נחטפו לרצועת עזה, עובר בלי טקס ממלכתי בהר הרצל, בלי צפירת זיכרון, בלי רגע אחד של כבוד רשמי לקורבנות.
אמש, בערב חג הסוכות, שנתיים לטבח הקשה ביותר שחוותה המדינה, נדמה היה שהיום ההוא מתרחש שוב. כל רשתות הטלוויזיה בישראל פתחו את שידוריהן בתיעודים, ראיונות ועדויות שצרבו מחדש את הזיכרון הקולקטיבי. הדמעות זלגו, הנשימות נעתקו, וכל בית בישראל הרגיש את הכאב שלא יירפא לעולם. הציבור שוב חי את השבעה באוקטובר, כאילו לא עבר יום. רק שהפעם זו לא הייתה מתקפת טרור, אלא מתקפת זיכרון.
והעם, כמו תמיד, לקח את המושכות לידיו. ואתמול נערך טקס השבעה באוקטובר, שאורגן על ידי משפחות הנרצחים והאזרחים עצמם, טקס עוצמתי, מרגש, נקי מפוליטיקה ועמוס באהבה ובכאב. הטקס שודר ב-150 רשתות תקשורת שונות ברחבי העולם, בשידור חי. בפארק הירקון התאספו אלפי משפחות, הדליקו את פנסי הניידים לעבר השמיים, שרו שירים, חיבקו זה את זה. אין רגע שהמצלמה לא נחה על איש בקהל מתוך אלפי המשפחות שהגיעו, שדמעות לא שטפו את פניו. זה היה טקס אמיתי של זיכרון, כזה שלא זקוק לאישור מהשלטון כדי להיות ממלכתי.
ינון מגל מגיש הטלוויזיה, בחר פשוט לפתוח את תוכניתו עם צהלולים, חגיגות שירי שמחה של חג הסוכות ומחיאות כפיים. קשה לעכל מופע כזה מבית יושב בקרבנו שמשפיע בתכניו על ציבור הצופים.
התרעות פיקוד העורף