הכול התחיל במספר הודעות שקיבלתי על הטור הקודם באינסטגרם, אחת מהן של חרדית לשעבר שכתבה לי כך: "כחרדית לשעבר שגם התחתנה בשידוך, אני לא מסוגלת לצפות בזה. זה מטרגר אותי. ודווקא על החרדים ה'מודרניים' יש לי את הביקורת הכי גדולה - הם נהנים מכל העולמות ובכל זאת שומרים במודע תפיסות חשוכות ודכאניות. הנרמול של זה בטלוויזיה נורא בעיניי".
אני לא בא מתוך העולם הזה, אין לי זיכרונות כאלה. להפך - אני דווקא שמח לראות על המסך קולות מגוונים, מורכבויות, אנשים שחיים אחרת ממני. אבל יש נקודת מבט שלא ראיתי, והיא זו של מי שגדלו במציאות הזו - ויודעים איך נראית מבפנים. ומה שמבחוץ נראה כמו "גיוון", מבפנים מרגיש כמו דוקומנטרי על מציאות לא מדויקות.
כשאהבה נמדדת באחוזי גירושין
עשינו בדיקה קטנה, ומצאנו נתון מפתיע: במדד האושר בנישואין שנערך לפני כמה שנים, תל אביב - העיר עם אחוז הגירושין הגבוה בארץ - הגיעה כמעט ל-70% שביעות רצון. בני ברק, לעומתה, הגיעה לפחות מ-50%. המנצחת? באר שבע, עיר חילונית למחצה, חמה, פשוטה - כנראה גם אמיתית.
הדיון הזה גרם לי לעשות משהו שלא תכננתי - לחזור ל"ווארט". לראות אם אולי פספסתי משהו. והפעם, הופתעתי. לא לטובה - אבל הופתעתי.
כששידוך הופך לעסק
אסתר אומרת בפשטות שהיא לא מוכנה שגבר יגיד לה מה לעשות. אריאל רואה בכך מרדנות. שני עולמות שלא מדברים באותה שפה. ובזמן שאני צופה, אני לא יכול שלא לתהות - למה בכלל הם שם? האם זה באמת שידוך אמיתי, או עוד "זוג דרמטי" שההפקה יודעת שייצור עניין ככל שהפרקים מתקדמים?
כשהאקס חוזר, אבל עם מזוזה
סוף דבר: בין קודש לקיטש
אם בפרק הראשון חשבתי ש"ווארט" פשוט משעממת, עכשיו אני מבין שהיא גם קצת צבועה. לא כי היא מראה את החברה החרדית - אלא כי היא מתיימרת לייצג אותה. היא לא באמת עוסקת באמונה, אלא באיך האמונה נראית בטלוויזיה.
ועדיין, בתוך כל זה, אי אפשר לומר שהתוכנית לא עושה משהו. היא מעוררת דיון. אנשים מתווכחים עליה, מתרגזים, מזדהים, נפגעים. במובן הזה, היא מצליחה יותר ממה שחשבתי. אולי זה מה שהופך אותה לייחודית - היא גורמת לנו לשאול שאלות על אהבה, על אמונה, על בחירה חופשית. רק חבל שהתשובות שלה, כמו השידוכים שהיא מייצרת, נשמעות מופרכות למדי.
התרעות פיקוד העורף