הרקין כל כך מפוקס, והדבר מתבטא גם בסיפור החטיפה שלו, אותו הוא זוכר לפרטי פרטים באופן בלתי יאמן. הוא מספר איך במקום לברוח הוא חזר אחורה לשני חבריו לאחר שאחד מהם לא הצליח לתפקד, לאחר התפרצות של פוסט טראומה: "הייתי עושה את זה שוב, ואני לא מתחרט", אמר. הוא מספר איך הכדור פספס אותו, במזל. הוא מספר על כל צעד שעשה, וזוכר הכל.
"שמענו מדי פעם על סקרים, בעד או נגד עסקה. בשבילכם זה רגע וממשיכים, בשבילנו זה עולם ומלואו", הוא מספר. "הנה, 60% בעד, 70% בעד. זה מפעיל לחץ על הממשלה. אי אפשר להניח את זה בצד". הרקין מסביר שהוא מבין ברגעים האלה איזו מלחמה מתנהלת על שובם. "זה היה האוכל האמיתי שלי", אמר, וסיפר כיצד הלו"ז שלו, ושל החטופים שלצידו, התנהל לפי התוכנית של ספי.
"נפתחו עלינו שערי הגיהנום", הוא מספר, "חשבנו שלא נצא מזה. נכנסנו לשירותים, התחבקנו, אמרנו שהיה נעים להכיר, נפרדנו. נדמה לי שזה היה שגב שאמר שאם מתים בשבת זה ישר לגן עדן".
העדות של הרקין על הטנק שנסע 20 מטרים מהם ועל היריות שהיו כל כך קרובות לחלון שלהם באמת גורמות לתהות מה הצבא ידע או לא ידע לפני מבצע החילוץ. האם הצבא ידע שהחטופים החיים האחרים קרובים? מה זה אומר אם הוא ידע, מה זה אומר אם הוא לא ידע?
למה אנחנו כחברה נותנים לזה בכלל אופציה לקרות, ואיך לעזאזל אנחנו לא דורשים מהמדינה שתסייע להם כמו שצריך? הרי בשביל זה מדינה שם. העובדה היא שהם הופקרו, וכרגע בסיטואציה הנוכחית, הם צריכים להראות את עצמם לקהל כדי שנסייע להם, והם מתחרים על הכסף שלנו, במובן הכי ציני שיש, במקום שהמדינה תממן ותתקן את העוול - זה מזעזע.
הרקין סיפר על מכות שקיבלו לאחר שבן גביר התראיין, וסיפר על התעללות. הוא סיפר על התמונה שלו, שצולמה ונשלחה ישר לבן גביר - מה שישר גורם לתהות כיצד השר הגיב. נראה כי בין המילים, הרקין משוכנע שלאדם שאמון על ביטחוננו אין לב מלבד האידיאולוגיה. התמונה של הרקין מוכה וכשכתוב על גבו "עין תחת עין, שן תחת שן" הגיעה לבן גביר כדי להבהיר לו על ההשלכות של אמירותיו, אבל בן גביר כידוע המשיך בקו שלו.
בתגובתו, בן גביר, במילים מרומזות, קרא לעדות של הרקין "תעמולת חמאס", ומבחינתי זה אומר הכל. הרקין סיכם את זה טוב, בצורה מפוקחת: "אני מקווה שנלמד לעתיד, לבחור באנשים שהם בעד העם ולא נגד העם. זה מה שאני חושב".
בכל עדות של חטוף שחזר אני נפעמת מהיצר ההישרדותי שמתבטא, בכל סיפור ובכל סיטואציה בנפרד. הרקין סיפר שהוא כתב על התקרה מעליו שהוא יחזור לבת שלו ולאחיו. הוא שם לו מול העיניים בכל בוקר משהו שיעודד אותו כשהוא קם. מחקרים רבים עוד יעשו על מה גרם לחטופים להתעודד ולבחור בחיים יום יום בסיטואציה לא פשוטה, אבל בנתיים כל שנותר לנו זה להקשיב לכל עדות ולהבין מה לעזאזל קרה פה.
לבסוף, מעבר לסיפור של הרקין, אני מבינה שהתפקיד של התקשורת עכשיו, חשוב כמעט כמו לספק מידע ולהשמיע רדיו, שמגיע בדרך לא דרך גם למנהרה שבה יש חטופים, ומספק להם תקווה. התפקיד שלה כרגע, אחרי שהחטופים החיים חזרו, הוא לתעד את סיפורו של כל חטוף שחזר, אבל - גם להיות איפה שאין אנשים.
התרעות פיקוד העורף