אפשר לעצור את התוכנית: זה מי שצריך לייצג את ישראל באירוויזיון | דור סגל אלבוקרק

אם לשפוט לפי הפרקים האחרונים, נראה שההפקה של הכוכב הבא החליטה ללכת בכל הכוח על יצירת “רגעים גדולים”. סופ״ש שלם של טריילרים, טיזרים ושיווק אגרסיבי סביב “להקה שכולנו אוהבים באמת” - כאילו מדובר באיחוד היסטורי של כווורת. המסר היה ברור: יש פה אירוע. משהו שיגרום לנו לשבת דרוכים מול הטלוויזיה ולחכות לפיצוץ מוזיקלי דרמטי.

אבל כשהמסך עלה, מתברר שה”אירוע” הוא להקת פורטרט, להקה נוסטלגית משנות ה־90, חמודה, אהובה, עם להיטים שכיכבו לפני שני עשורים - אבל רחוקה מלהיות ליהוק רלוונטי לתחרות שמטרתה לבחור את הנציג הישראלי לאירוויזיון. וזה יוצר תחושה מוזרה: במקום להשקיע באיתור כישרונות שבאמת מסוגלים לשם, ההפקה מנסה לייצר עניין באמצעים קלים כמו נוסטלגיה ומלודרמה.

ומה זה “להגיד להם תודה”? תודה על מה? על כך שהסכימו להופיע בתוכנית שמעניקה להם חשיפה לפריים־טיים? עם כל הכבוד, זה לא טקס פרסים. זו תחרות. ועוד תחרות שמיליוני אנשים בעולם יצפו בתוצאה הסופית שלה. האירוויזיון הוא במה תחרותית, חדה, מקצועית לא ערב מחווה למוזיקה ישראלית של שנות ה־90.

זה מרגיש לפעמים שהתוכנית מחפשת קודם כל קהל, ורק אחר כך נציג. וזה בולט במיוחד כשמבינים שאנחנו בסיום שלב האודישנים הראשון. עשרים מתמודדים כבר בנבחרת, וזה מייצר לחץ: מתוך כל העשרים האלה, כמה באמת מרגישים כמו נציגים אפשריים לאירוויזיון? כמה מהם משדרים רמת גימור, בשלות, ייחוד?

כאן גם מגיע עוד דבר שגורם לי להרגיש אי נוחות: שוב יש מסומנים. כמו בשנה שעברה, כשהתעקשו להבליט את ולארי חמאתי, גם השנה ההפקה דוחפת קדימה שמות כמו נועם בתן ואלונה ארז. ברור שמותר לתת דגש, ברור שטבעי שתהיה העדפה, אבל כשההבלטה כל כך מודגשת, זה גורם לי כצופה להרגיש שמנסים “להנדס” לי את התודעה. אנחנו מרגישים הכול, ויודעים לזהות שמנווטים אותנו.

ובתוך כל זה האור הערב היה דווקא המנחים. אסי ורתם, שאנשים אוהבים “לא לאהוב”, הצליחו להפיח חיים בפרק. ההתערבות על איך שירי מימון תגיב כשיאמרו לה שהמתמודדת סתיו דומה לה, האימות המביך-משעשע של קרן פלס עם איתי עברון על הדואט הכושל שלהם. אלה היו רגעים שבאמת עזרו להעביר את התוכנית. בין ים של מחמאות מוגזמות ושירים נחמדים, הם היו בלון של חמצן.

דוד אוסנה חד משמעית. ברגע אחד הוא הזכיר למה אנחנו בכלל אוהבים את שלב האודישנים: קול גדול, ביצוע מרגש, ואיכות אמיתית שאי אפשר להתעלם ממנה. אודישן שמרגיש חומר של “אירוויזיון״.