פילבר סיפר על הרגע מהמעצר שבמהלכו הוא הבין שהחוקרים שמו אותו בתא עם מדובבים. "מאוד נזהרתי", אמר, "ואני תוהה עם עצמי, מי צריך להיזהר? רק מי שיש לו מה להסתיר".
פילבר הודה שהצליח לשרוד את הטראומה בלי לנטול כדורים פסיכיאטריים, ויש מקום לומר ביושר: אם אדם חש שעבר חוויה טראומטית, הוא זכאי להגיש תלונה ולבקש שהדברים ייבדקו. אין חובה להסכים עם גרסתו, אך יש חובה להכיר בזכותו. תלונות על חיפושים פולשניים, גם במערכת אכיפת החוק, דורשות בירור אמיתי - זו נקודת מוצא בסיסית בכל מדינה דמוקרטית.
הראיון בערוץ 14, שבו תיאר גם את קריסת האמון שלו במערכת המשפט וגם את הקרבה האישית שלו עם אנשי הערוץ, לאחר שפתח את הראיון ואמר "אני מרגיש טוב להיות כאן בקרב חברים", מעלה שאלה מהותית: כיצד יכול הציבור להאמין לסקרים שהוא מפרסם, אם הוא עצמו מצהיר שהוא "עם החברים"? כאשר מי שמספק נתונים פוליטיים חיוניים מודה בגלוי שהוא חלק מהמעגל החברתי-תודעתי של הצד שהוא מודד, נוצרת בעיה מהותית של אמינות.
ומה עם הקורבנות האמיתיים - אלה שאין להם במה, שאין להם ערוץ שמדבר בעדם, ששנים מנסים לקבל צדק על עבירות אלימות מינית שלא נחקרות עד תום? מדוע פילבר משווה את עצמו דווקא לפרשות פוליטיות, ולא לנפגעות תקיפה מינית שמראות מדי יום כמה קשה להוכיח עוולות מסוג זה בבתי המשפט? אילו היה משווה את עצמו לנאנסת, כאשר רוב התיקים בתלונות לאונס נסגרים שלא בצדק, הייתי יכולה יותר להתחבר לדבריו, אבל כשהוא משווה את עצמו ליועצי נתניהו בפרשת קאטרגייט, ומשווה את הטיוח של החקירה בעניינו לטיוח של פרשת הפצ"רית, הרי שהמסר הוא ברור - פוליטי וחיזוק הנרטיב של הימין.
הבעיה איננה בהכרח עצם התלונה או תחושתו האישית של פילבר, ועל כך איני מלינה כלל. הבעיה היא האופן שבו הסיפור מוצג ומנוצל כעת לרעה, כאילו כל ביקורת על מערכת המשפט מוכיחה רדיפה פוליטית ואכיפה בררנית, וכל חשוד המזוהה עם מחנה הימין הוא בהכרח קורבן של "המדינה".
ובסוף מה נותר? שיח ציבורי שבו אמת ושקר כבר אינם חשובים. רק הנרטיב. רק המחנה. רק התחושה. ובזירה הזאת, פילבר נהפך מסוקר לעושה דעת קהל, ולא פעם, למי שנהנה מהכאוס שהוא עצמו מסייע לעצב.
התרעות פיקוד העורף