רשת 13 פותחת עונה עם פוטנציאל נפיץ, כזו שבהחלט יכולה להפוך לאחת הדרמטיות והמדוברות שראינו. אבל דווקא בתוך כל זה, בולטת השאלה הגדולה: עד כמה מותר לשחק בנפשות של אנשים בשביל "טלוויזיה טובה".
ליה ודודי: כשהשידוך עצמו הוא הבעיה
הקשר בין ליה לדודי מתחיל בריחוק, ממשיך לשיחה מקרבת וכואבת על חבר שנרצח בנובה רגע אנושי, כן, כמעט אינטימי. ואז הם חוזרים שוב ושוב לאותה נקודה שמרחפת מעל הכול: פער הגילאים. זה לא פרט שולי, זה לב הסיפור.
ליה אומרת את זה בצורה הכי ברורה שאפשר: זה לא מתאים לה. לא זוגית, לא רגשית, לא במקום שבו היא נמצאת בחיים. היא מרגישה שזה דפוס שהמקום שלו להישאר בעבר שלה, היא רוצה מישהו לגדול איתו. ומגיע לה לקבל את רצונה.
וכאן מתחילה הבעיה. במקום לכבד את הגבול, ההפקה דרך הסיטואציה ודרך הליווי הפסיכולוגי דוחפת. "תני צ’אנס", "אולי עוד קצת", "כמה שעות". ליה אומרת שאין ניצוץ, שאין קליק, שהגיל מפריע לה, ובכל זאת מסכימה, כמעט מתוך עייפות רגשית, לתת עוד זמן. לא כי היא רוצה אלא כי לוחצים עליה.
הרגע הקטן עם רסק העגבניות על הרצפה, שליה משאירה ודודי מיד מנקה, הוא סצנה סימבולית. הוא לא באמת על ניקיון הוא על פער. על חוסר סנכרון. על זה ששני אנשים חיים בקצבים שונים לגמרי. ליה בוכה שוב ושוב, לא מרגישה בנוח, לא נהנית מהתהליך, ודודי פשוט לא רואה את זה. האטימות הרגשית הזו, וחוסר תשומת הלב שלו לריחוק שליה מרגישה הוא נורה אדומה לטעמי.
בדייט עצמו זה כבר מתפרק. ליה אומרת לו בפנים: זה לא זה. היא משתפת בדפוס הזוגי שלה עם גברים מבוגרים, ומסבירה שהיא רוצה משהו אחר, מישהו צעיר. דודי, במקום לעצור, יוצא למסע שכנועים אגרסיבי למדי. וזה מטריד. מדובר באישה שהוא מכיר כ24 שעות, והיא מולו כבויה, ומותשת. השאלה שלי היא מה באמת דחוף לו: להישאר עוד כמה ימים בתוכנית, או להקשיב למה שליה אומרת לו בצורה הכי ברורה שיש. אין לי תשובה.
ברגעים שלפני ההחלטה, ליה נשברת לחלוטין. בוכה בלי שליטה, מתקשה אפילו להתכונן לשיחה. כאן כבר אי אפשר להתעלם: זה לא "ריאליטי חזק", זה מצב נפשי מורכב. השידוך הזה שלא תואם בשום צורה את מה שליה ביקשה ותיארה, גובה ממנה מחיר נפשי כבד כבר ביומיים הראשונים של החוויה.
בהחלטה עצמה, זה מגיע לשיא. דודי אומר שהוא בעניין ורוצה להמשיך. ליה קפואה. היא לא ציפתה לזה, והוא ממשיך ללחוץ: "יש לי יותר ניסיון ממך", "תוכיחי לעצמך", "תסמכי עליי". אלו משפטים מקטינים לדעתי. שהיא מנסה להסביר - הוא סותר. היא בוכה מולו, נחנקת מדמעות, והוא נראה מנותק רגשית, אפילו מחויך. ואז מגיע השלב הכי קשה: האשמה פסיבית אגרסיבית. "את לא פייטרית", "אני מתחרט שבאתי לפה".
זו סצנה מלאה בדגלים אדומים לדעתי. דודי קם, הולך לארוז, עוזב בלי להיפרד. ליה אומרת לו "ביי" והוא פשוט יוצא. ובכל זאת, בתוך כל זה, ליה יוצאת גיבורה. צעירה, מוצפת, תחת חוויה רגשית לא פשוטה - והיא נשארת נאמנה לעצמה.
לא מתבלבלת, לא מתרצה, לא מוותרת על האמת שלה. זו עוצמה אמיתית. חשוב לי לומר שהתוכנית היא לא המציאות, אלא גרסה ערוכה שלה, ויכול להיות שהקצינו חלק מהסצנות, וגרמו לזה להראות יותר אגרסיבי ממה שזה. בסוף אני שופט רק את הנעשה בתוכנית ולא את המשתתפים עצמם.
שני ודביר: משיכה שלא מצליחה להיוולד
הרגע באוטו, שבו שני מחפשת קרבה פיזית ודביר נרתע, הוא רגע כואב. הוא מודה מול המצלמה שזה לא היה לו נעים. שני, בשיחות עם רון, מודה שהיא ממש בעניין. דביר, בשיחה מקבילה, כבר יודע: זה לא זוגי מבחינתו. בהחלטה הוא בוחר להיפרד. שני עצובה, אבל גם מקבלת את זה. יש שם פכחון. אולי אפילו הקלה.
יעל וטל: משיכה וחוסר ביטחון
יעל מציגה גישה רכושנית: אין מקום לידידים, "סימון טריטוריה", נשיקה אם מישהי תתחיל עם בן הזוג. זו תפיסה מיושנת לטעמי, כזו שמתעלמת מהעובדה שבגידה לא נמנעת דרך שליטה. ועם זאת אי אפשר לפספס את חוסר הביטחון שלה. אני באמת ממש אוהב כמה שהיא נחשפת, אישה פשוט מדהימה, שמאפשרת לנו מבט עמוק וכן לתוך הלב שלה. לדעתי אי אפשר שלא לחבב אותה.
דניאלה ורון: בין קלילות לפחד מחשיפה
בשיחה עם דביר היא מודה שאולי רון יותר חבר מפרטנר. בהחלטה, רון רואה פוטנציאל, דניאלה מתלבטת, שואלת אם יש משיכה. היא מודה שאולי בלי מצלמות היה קל יותר. בסופו של דבר, היא בוחרת לתת צ’אנס ולהמשיך לעוד שלושה ימים. זה קשר עדין, שברירי, אני לא בטוח שהם בכיוון הנכון.
אהבה חדשה פותחת עונה מסקרנת, עמוסת אופי ודינמיקות מורכבות. הליהוקים מצוינים, הטוויסט ההפקתי אפקטיבי. עם זאת, ריאליטי הוא משחק, אבל האנשים אמיתיים. רגשות אמיתיים. פגיעות אמיתית. אם זו הולכת להיות עונה שמנסה לנתח לעומק מערכות יחסים, וזה נראה הכיוון, ההפקה חייבת לזכור איפה עובר הגבול.
התרעות פיקוד העורף