זדורוב מדבר על הכעס שלו כלפי המשטרה, על החקירות, על המעצר שהתרסק עליו ביום אחד. הוא מתאר את הטראומה של אדם שנשלף מחייו ונזרק לתוך מערכת אטומה. הוא מספר על 15 שנים בכלא, על ההשפלות, על ההתעללות שעבר בחיפושים בעירום על גופו, על הפחד היומיומי. הוא מדבר על הילדים שגדלו בלעדיו, על רגעים שלא יחזרו, על חיים שנגנבו והמשפחה שקרסה.
הוא מזכיר גם את הפיצוי שקיבל מהמדינה, 17 מיליון שקלים. סכום אדיר על הנייר, אבל כזה שגם הוא מודה: שום כסף בעולם לא יחזיר את המחיר הקיומי ששילם. לא את החופש שנלקח ממנו, לא את שנות האבהות שאבדו, לא את הצלקות הנפשיות שהוא נושא איתו עד היום. זה היה החלק החזק היחיד בראיון. החלק שמטלטל. החלק שהיה ראוי להיות במרכז.
אלא שדווקא שם בחר אולפן שישי להסיט את המבט. במקום לתת לסיפור הזה להוביל, במקום לעצור ולשאול מה זה אומר על מערכת אכיפת החוק, על הודאות תחת לחץ, על האפשרות שאדם חף מפשע ישב בכלא חמש עשרה שנה ומה זה אומר על אפשרות שקיימים עוד חפים מפשע נוספים שיושבים בכלא, אבל עורכי המהדורה בחרו למסגר את הריאיון כהבטחת "חשיפה למי הרוצח האמיתי של תאיר ראדה".
אין מידע חדש, אין הצגת ראיות, אין חידוש. רק מיחזור. חשיפה שכבר התבררה בסרט "צל של אמת" לפני כעשור. זדורוב יודע כי היא הרוצחת לטענתו מתוך מידע וראיות שהוצגו במשפטו, לא כי שהה בזירת הרצח.
הרוצח או הרוצחת האמיתית, כך לטענת זדורוב, לא נמצאו. העננה לא התפוגגה, יש רבים שעדיין חושדים שזדורוב הוא הרוצח לאחר הודאתו באשמה. והתקשורת, במקום להתעקש על בירור עמוק, בוחרת שוב בדרמה קלה לעיכול.
הריאיון הזה הזכיר עד כמה הסיפור של זדורוב הוא קודם כול סיפור של אדם שנשבר בתוך מערכת ועד כמה קל היה להפוך אותו לעוד טיזר שלא עומד בהבטחה שלו. כשמדובר ברצח של ילדה ובחיים שנחרבו, לא צריך ספוילרים. צריך אחריות.
התרעות פיקוד העורף