במקביל, שם מודה שעם גבי הכול כמעט מושלם - חוץ מדבר אחד: הידידים. שוב הידידים. הרצון "לסגור הרמטית" את האישה שאיתו. הפחד הזה חזר לאורך כל הפרק כמו פזמון טורדני. כאילו אהבה אמורה להיות לא רק בלעדיות רומנטית, אלא גם בידוד חברתי. האירוניה היא שדווקא ברקו מזהה שזו בעיה - שגבי לא תוכל לחיות בכלוב. והרגע שבו גבי מזמינה אותו לקפה, כי הוא גר ליד החנות שלה, הופך לפיצוץ. שם מרגיש איום, זלזול, פגיעה בגבריות. אבל מה באמת קרה? בחורה הזמינה ידיד פוטנציאלי לקפה. היא ושם מכירים שלושה ימים. שלושה. הרכושנות שהתפרצה שם הרגישה כמו דגל אדום שמתנוסס באוויר. ככה לא נראית אהבה חברים.
חבל על הזמן של כולנו!
עוד לפני הדאבל דייט היה ברור שמשהו שם לא מתחבר אצל ברקו ונסטיה. הוויכוח על נחליאלי או נחניאלי שבו אגב ברקו צדק - לא היה באמת על שם של ציפור, אלא על טון. על אגו. נסטיה מנסה לייצר קלילות ושיח, וברקו מגיב בהתגוננות. אפילו שאלה תמימה שלה אם הוא מתווך נדל"ן הופכת אצלו לפגיעה בכבוד, והוא ממהר להבהיר שהוא "מנהל נכסים". רגישות מוגזמת שלא משדרת ביטחון אלא להפך.
לקראת הדאבל דייט נסטיה דווקא נרגשת. היא רוצה להעמיק, לשאול, להכיר באמת. אבל ברקו לא שם. היא מרגישה שהוא מתרחק, שהוא כבוי, שהוא לא באמת רואה אותה. בשיחה עם גבי היא נשברת ואומרת שבחוץ לא הייתה נותנת לגבר להתלבט עליה - היא הייתה פוסלת. וכמה שהיא צודקת. התחושה שמישהו בודק אופציות במקביל אלייך היא תחושה שמפוררת ביטחון.
בדאבל דייט עצמו ברקו כבר מודה שזה "חברי בלבד", ושיש דברים שעומדים ביניהם לבין זוגיות - ובראש ובראשונה הילדה שלה. אבל הוא ידע את זה מההתחלה. אף אחד לא הפתיע אותו. ולכן קשה להשתחרר מהתחושה שזה לא באמת העניין, אלא פשוט חוסר רצון להודות שהוא בעניין של מישהי אחרת (גבי). קל יותר להגיד "זה גדול עליי" מאשר להגיד "אני לא שם בכלל". אני מרגיש שבמשך שלושת הימים עם נסטיה, ברקו השלה אותה למרות שהיה לו ברור שזה לא זה. וחבל על הזמן שלה ועל הנפש שלה.
דגל אדום ענק מתנוסס
מהרגע שחזרו מהדאבל דייט היה ברור שמשהו נסדק. שם לא מצליח להסתיר את הכעס. הוא מדבר על איך שגבי דיברה עם ברקו, על תחושת זלזול בו. הוא טוען שזה לא מכבד, שזה מרגיש לו לא נכון. אבל כשמנסים להבין מה בפועל קרה - מדובר בשיחה פתוחה, בהזמנה לקפה, באינטראקציה חברתית בסיסית. ועדיין, אצלו זה מתפרש כאיום ממשי. וכאן, בעיניי, מתחיל להתנוסס הדגל האדום. למה זה פוגע בו? האם הגבריות שלו עד כדי כך שברירית?
הבעיה היא לא עצם הקנאה - קנאה היא רגש אנושי. הבעיה היא העוצמה והמהירות. הם מכירים שלושה ימים, וכבר יש דרישה סמויה לסגור גבולות, להגדיר טריטוריה, לצמצם מרחב. שם מדבר על זה שהוא לא רוצה שיהיו לה "ידידים", על הרצון לסגור הרמטית את הבחורה שאיתו. וזה נאמר בשלב שבו הם עדיין בודקים התאמה בסיסית. זה לא נשמע כמו סיפור אהבה.
גבי מצידה מבהירה בצורה חד משמעית שברקו לא הטעם שלה - לא פה ולא בחוץ. היא אפילו משתפת שלדעתה הגברים שאיתה מקבלים רגליים קרות אחרי שיחות עם ברקו, כלומר היא מזהה את הדינמיקה. ועדיין, היא לא לגמרי מבינה עד כמה הסיטואציה הזו בעייתית. היא מנסה להכיל את הרגש שלו, להבין אם הוא פשוט קצת חסר ביטחון או שיש כאן משהו עמוק יותר. ואני צפיתי בזה והרגשתי אי נוחות אמיתית.
כשאדם שאתה בקושי מכיר כבר מתקשה להכיל את החופש שלך, כבר בודק כל מילה וכל מבט, כבר מדבר על גבולות של ידידות - זו לא רומנטיקה. זו נורה מהבהבת. אם גבי תרצה לבגוד, היא לא תצטרך ידידים בשביל זה. בגידה היא החלטה, לא תוצר לוואי של חיי חברה. ולכן השאלה האמיתית היא לא מה גבי עושה, אלא למה שם כל כך מפחד?
אהבה מהאגדות?
גם הם מצטרפים לדיון הידידים, וליה מודה שלא הייתה חיה בשלום אם לדביר היו ידידות. ושוב עולה השאלה: למה האמון כל כך שברירי? ועדיין, בשיחת ההחלטה הם מזכירים איך נראית זוגיות שמבוססת על חיבור אמיתי. דביר קורא לה "נחמה", ליה מדברת על הדברים שהיא אוהבת בו, ויש שם רוך שלא ראינו בדייט הכפול. הם לא מנסים לסגור אחד את השנייה הם פשוט נהנים זה מזו.
התרעות פיקוד העורף