שמחי שב והציג את אותה מנטרה מוכרת: צריך לבדוק את כולם, מימין ומשמאל; אם מבקרים אז לבחון גם את המחנה השני; אם מטיחים האשמה, מיד לאזן עם דוגמה נגדית שבמקרה של שמחי הוא מספק דוגמאות שלא קשורות מחט לתחת. לכאורה, קול של אחריות. בפועל, טקטיקה של טשטוש והגנה. כי כשכולם אשמים אף אחד לא אשם.
דוגמה מביכה אחת: עזה כמגרש משחקים?
השאלה לא הייתה פוליטית. היא הייתה בסיסית: האם יש קווים אדומים של אחריות מינימלית במיוחד עבור אלה שמתווים את הקווים בעצמם. וכששמחי ניסה למסמס את הסיפור בתוך "צריך לבדוק הכול", הוא פספס את העיקר זה לא "הכול", זה המקרה הספציפי.
דוגמה מביכה נוספת של שמחי: גיוס לצה"ל כבחירה אישית?
מה ניסית לעשות כאן, דדי? להראות שיש עוד? שגם אחרים? ואם יש כאלה קצינים, אפשר להשוות אותם לשרים בממשלה ששולחים את בנינו ובנותינו לקרב? שוב אותה תבנית: במקום להתמודד עם אמירה מקוממת של שר מכהן להסיט לשדה אחר. קושמרו נאלץ לקטוע בעדינות: זה לא הדיון.
רוח הקרב מול האחריות האזרחית
בעימות אחר מול ויס, שמחי שוב מיהר לספק אמירות כביכול הירואיות אך מנותקות פרשנות של שיקול דעת, וטען שישראל לא יכולה להרשות לעצמה להיעדר ממהלך אמריקאי נגד איראן שלא ייכתב בספרי ההיסטוריה שארה"ב נלחמה את מלחמתה של ישראל. ויס השיבה בפשטות חדה: שלושה מיליון אזרחים ללא ממ"ד או מקלט. לפני "אירוע היסטורי", יש אחריות בסיסית לחיי אדם.
ואז הגיע גיא פלג, הראוי מכל לקבל פרס אורי אבנרי
פלג כבר זכה ב-פרס סוקולוב בשנת 2023, ובצדק. אבל נדמה שהשנה האחרונה חידדה עוד יותר את דמותו האמיצה כעיתונאי שמסרב להירתע. כשהוא כינה את ההנהגה "קואליציית פשע", זו לא הייתה התלהמות, אלא אמירה מושחזת שנשענה על תחקירים ועבודה עיתונאית עקבית.
סיכום: בין מנטרה לאומץ
דדי שמחי לא הגיע אמש כאיש מקצוע או עיתונאי שמבקש לחדד סוגיות. הוא הגיע כמי שמנסה להגן בחירוף נפש על הממשלה שאליה הוא שואף להצטרף, לרכך, לעדן, להשוות, לטשטש. כל ביקורת, לאזן. אז לפחות שיאזן עם השוואות ראויות שתואמות, ולא יזרוק לאוויר השוואות מביכות. הציבור לא טיפש. הוא רואה מתי מדובר בדיון ענייני ומתי בהסחת דעת.
ובין כל הרעשים, נשארו שתי דמויות בולטות: דנה ויס, שהתעקשה על אחריות אזרחית; וגיא פלג, שהתעקש על אחריות שלטונית. ולפעמים, כשצופים בזה מהבית, באמת מתעורר הדחף לצבוט את עצמנו, לוודא שזו לא מציאות מדומה.
התרעות פיקוד העורף