הרקע לעימות היה תחושת האופוריה ששטפה חלקים בציבור בעקבות המכות הקשות שישראל מנחיתה על איראן בשיתוף פעולה עם ארצות הברית. בתוך האווירה הזו הזכיר אברמוביץ' נקודה לא פופולרית אך חשובה לטענתו: ההישגים הצבאיים אינם רק תוצאה של אומץ בשדה הקרב אלא גם של מערכת מדעית וטכנולוגית מפותחת, של מודיעין מתקדם ושל מוסדות מחקר והשכלה גבוהה שמזינים את העליונות הזו במשך שנים.
שמחי מיהר להגיב וטען שהשיח הזה מחלק את החברה שלא לצורך. מבחינתו זו אינה מלחמה של "ישראל המשכילה והטכנולוגית" אלא מלחמה של כל ישראל. כולם יושבים במקלטים, כולם מתמודדים עם האיומים וכולם תורמים למאמץ הלאומי בדרכם. לכן לדבריו צריך להפסיק עם ההבחנות הללו.
אלא שכאן בדיוק מתחיל הוויכוח האמיתי. המנטרה של "כולם אבל כולם" הפכה אצל שמחי לסוג של סיסמה שמטרתה לטשטש מתחים חברתיים ופערים. היא נשמעת יפה ומאחדת, אך יש מי שסבורים שהיא גם מתעלמת ממציאות מורכבת יותר. הסיסמה של שמחי מצטרפת לאותן סיסמאות של להקים ועדת חקירה המוסכמת על כולם. אברמוביץ' עצמו הבהיר את דבריו ששמחי ניסה להוציא מהקשרם והסביר שלא התכוון ליצור חיץ בין לוחמי הים, האוויר והיבשה ולא בין קבוצות שונות בצבא. לדבריו הוא דיבר על החינוך בישראל ועל התרומה העצומה של המדע והטכנולוגיה לביטחון הלאומי.
הנקודה הזו מובילה גם לשאלה רגישה יותר: היחס למגזר החרדי. אברמוביץ' רמז לכך שמגזר שלם אינו מלמד לימודי ליבה ואינו משתלב במערכות שמייצרות את היתרון המדעי והטכנולוגי של ישראל, ובמקביל נהנה מתקציבים משמעותיים. זו ביקורת שמלווה את השיח הציבורי שנים רבות והיא נוגעת לא רק לשוויון בנטל הצבאי אלא גם לשאלה רחבה יותר של השקעה בחינוך ובמחקר.
שמחי מצדו בחר להתמקד במסר המאחד ולא בביקורת הזו. מבחינתו הדגש צריך להיות על לכידות לאומית ועל תחושת גורל משותף. אין ספק שהעמדה הזו נובעת גם ממקום אישי מאוד. שמחי איבד את בנו במלחמה ולכן רבים בציבור רוחשים לו כבוד עמוק ורואים בדבריו ביטוי של פטריוטיות ואהבת המדינה. ובכל זאת גם אנשים שמעריכים אותו מתקשים לפעמים לקבל את האופטימיות הבלתי מתפשרת שלו ואת הדבקות בסיסמאות, לעיתים מנותקות מציאות, על ניצחון מוחלט.
בין ניצחון למציאות
הוא התייחס בין השאר להכרזות של בנימין נתניהו לאחר "מלחמת 12 הימים" מול איראן, שבהן נאמר כי ישראל הסירה איום מיידי והשיגה ניצחון לדורות. אלא שבפועל, חודשים ספורים לאחר מכן, ישראל שוב מצאה את עצמה במערכה מול איראן. לדבריו של הנגבי כל איום ניתן לבנייה מחדש וגם מתקנים צבאיים אפשר לשקם, ולכן צריך להיזהר מהצהרות גורפות מדי.
קו 300 והפליטה של שמחי
הדיון הגיע לנקודת רתיחה נוספת כאשר שמחי ניסה להמחיש את טענתו שלפעמים המדינה מוצאת פתרונות יצירתיים למצבים מורכבים והזכיר את פרשת קו 300. בפרשה ההיא הורשעו אנשי שב"כ בהריגת שני מחבלים שנלכדו חיים. הם הודו במעשיהם, הביעו חרטה ובהמשך קיבלו חנינות והורחקו מתפקידים ציבוריים, בשונה מנתניהו שלא מודה, לא מתחייב להתרחק מתפקיד ציבורי ולא סיים את משפטו.
אלא שבמהלך הדיון נפלטה לשמחי אמירה שעוררה מבוכה, פליטת פה שתעלה לו בקולות בקלפי. כאשר אברמוביץ' הזכיר כי אנשי השב"כ הורשעו לאחר שהרגו מחבלים שנלכדו חיים, שמחי השיב שלא מדובר בסתם מעשה אלא בהריגת אדם. המילים הללו גרמו לדני קושמרו להרים גבה ולשאול בתדהמה: להרוג אדם? הרי מדובר במחבל.
ביקורת חריפה גם מחוץ לאולפן - גדי איזנקוט נגד 14
שאלת החנינה
לבסוף חוזרת השאלה המרכזית שמרחפת מעל כל הדיון: אם נתניהו חזר ואמר במשך שנים כי לא היה כלום כי אין כלום, מדוע בכלל עולה האפשרות של חנינה. חנינה הרי ניתנת בדרך כלל למי שהודה במעשיו והביע חרטה. לכן עצם העלאת הרעיון מעוררת תהייה האם מדובר בצעד פרקטי שנועד לסיים משבר פוליטי מתמשך או בצעד שעלול להתפרש כהודאה עקיפה באשמה.
כך או כך נדמה שהממלכתיות שאפיינה את השיח באולפני חדשות 12 בתחילת המלחמה הולכת ומתפוגגת. הפוליטיקה חוזרת למרכז הבמה, הארכיונים נפתחים מחדש והוויכוחים הישנים צפים שוב. בין אופוריה לביקורת, בין סיסמאות לאבחנות מורכבות יותר, החברה הישראלית ממשיכה להתווכח לא רק על הדרך לנצח במלחמה אלא גם על הדרך להבין את המציאות.
התרעות פיקוד העורף