בנם נרצח מספר שעות לאחר תום יום הזיכרון, אבל להם לא יהיה יום זיכרון ממלכתי, לא את הגאווה ולא את הנחמה ששמורה למי שילדיהם נפלו על הגנת המולדת, למרבה הצער - גם לא את מעטפת התמיכה שמספק משרד הביטחון. הם הופקרו לגורלם על ידי המדינה, שעומדת לפטור את הרוצחים באשמה מופחתת, ממש כפי שבנם הופקר על ידי המשטרה, שהתעלמה מתלונות תושבים בפתח תקווה על כנופיית נערים שמטילה אימה על הציבור.
במדינת חוק - וטוב שכך, אפשר להאשים אדם בפשע רק אם יש די ראיות שתומכות בסעיף האשמה שנבחר. למרבה הצער, הראיות בתיק - ככל שידוע לציבור - ספק אם יוכלו לשאת על גבן כתב אישום בגין רצח בכוונה תחילה.
רק לדקור
העבריין, איש משפחת הפשע מהרצליה רפי קדושים, שהוזמן לוועדה לרווחת הילד בכנסת על ידי חברת כנסת מהליכוד, הסביר שהחשודים, מהיום כבר הנאשמים, התכוונו רק לדקור, לא לרצוח - ובדיוק כאן מתחילה הבעיה שהורי הנרצח האירו בפשטות.
אין ולא צריך להיות בחוק סעיף שמבדיל בין "רצח באדישות", שבו ככל הנראה יואשם הדוקר, לבין רצח בכוונה תחילה. אין דבר כזה "רק התכוונו לדקור", כי מי שניהל ויכוח עם מאן דהו, הלך הביתה, נטל לידיו סכין, סיפר לחברו שהוא עומד להשתמש בה - ולבסוף דקר את הקורבן למוות, לא יכול להיות מואשם במשהו שאין בו כוונה תחילה. שמעתי עורך דין פלילי בכיר מסביר על הדקויות שמבדילות בין רצח שדינו מאסר עולם, לרצח שיכול להסתיים (בפועל) במאסר של כמה שנים.
"מי שרוצה לרצוח מכוון לראש או ללב, לא לרגל או ליד" אמר המומחה. איני מטיל ספק ביכולתו לפרש את החוק טוב ממני, לאור ניסיונו ומומחיותו, אבל אחרי שאספור עד עשר כדי להימנע מלשון הרע אם אומר את כל מה שאני חושב על אותם עורכי דין תותחים מהתחום הפלילי: האם לא די בכך שאדם הרים סכין על רעהו, במטרה לדקור אותו ולא מתוך הגנה עצמית, כדי להאשימו בסעיף האישום החמור ביותר הנוגע לנטילת חיי הזולת?
אם לא, הרי שהחוק אינו מעניק צדק לקורבנות עבירה, במקרה דנן להורים שהתראיינו אמש בכל ערוצי הטלוויזיה כדי לזעוק את זעקתם. עבורם - ועבור כל אזרח שומר חוק במדינת ישראל, מתברר כי החוק עשוי שכבות שכבות, שמאחורי כל אחת מהן יכול לצוץ עבריין רשע, חמוש בפליליסט צמרת ולהתגונן מפני הצדק.
מוזר להגיד על עניין חמור כל כך "בשולי הדברים", אבל כפרשת זוטא בסיפור העצוב הזה נמצאת מנת הצדק שלה זוכים (או לא), בני העדה האתיופית בישראל. פחות מקושרים, פחות עשירים, פחות מנוסים בהתעמתות עם החוק כמו, ככל הנראה, הורי החשוד שמילטו את בנם לדירת מסתור אחרי הרצח או מקרובי החשודים שהשתוללו בבית המשפט.
רצח משחור ללבן
בפתיחת הריאיון מחזיק האב תמונה של בנו מימיהם הראשונים בישראל, מחג העצמאות הראשון שלהם במדינת היהודים. התמונה צולמה במרכז הקליטה בצפת. רגע, השם מצלצל מוכר - האין זה אינו אותו המקום שבו נראתה בפעם האחרונה היימנוט קסאו, הילדה שנעלמה - ושתיק החקירה בעניינה עודנו פתוח? בזיכרון הפרטי שלי עולה גם שלוש הנשים בנות העדה, שנדרסו על ידי נהג בנתניה, בעת שחצו את הכביש במעבר חציה.
הנהג, עבריין בעל עבר פלילי עשיר, נמלט והסתתר למשך כמה ימים לפני שהסגיר עצמו למשטרה. גם אז עלה החשד שמא עשה זאת כדי למנוע בדיקה שתעיד שהיה תחת השפעת אלכוהול וסמים בעת התאונה. כאשר בצד השני של המטבע, ביחסים שבין מדינת ישראל לבני העדה האתיופית, עומד מה שנקרא בלשון מכובסת "שיטור יתר", אפשר להבין מדוע יש מי שמניחים שלצבע העור יש תפקיד אחד כשאתה הרוצח ותפקיד אחר כשאתה הקורבן.
הוריו של ימנו זלקה ז"ל דורשים צדק - כמה חבל שהחוק בישראל לא יעניק להם (ולנו) אותו. ואם זה לא קרה עד היום, זה רק ילך ויגבר בכנסת שבה רב מיום ליום מספרם של שלוחי העבריינים, ועם משטרה שהולכת מדחי אל דחי.
מעבר לעוול המוסרי, יש כאן גם סכנה ברורה: במדינה שבה החוק לא רק שאינו מצליח לספק הגנה לציבור אלא הופך מסתור להתנהגות עבריינית, עלול הציבור לקחת את החוק לידיים, וזו תהיה כבר באמת תחילת הסוף.
לכן נקווה שלא רק הציבור שצפה אמש בריאיון עם משפחת זלקה, שיווה את ילדיו לנגד עיניו, אלא שגם השופטים במשפט יעשו כן, בהנחה שמשפט צדק בישראל הוא עדיין בגדר אפשרי.
התרעות פיקוד העורף