בן שני הצליח לעשות את מה שעיתונות טובה אמורה לעשות: לא רק להציג פוליטיקאי, אלא לאפשר לצופה להבין מי האיש. במשך שעה ארוכה ראינו את איזנקוט כפי שהוא נראה באמת: אדם פשוט, לא נוצץ, לא מתאמץ להרשים, כזה שלא נשמע כאילו הוא מקריא מסרים מדף. דווקא החספוס, המבוכה הקלה מול המצלמה והחוסר בליטוש פוליטי הפכו אותו לדמות שקשה להישאר אדישים אליה.
מתוך הכאב הזה נחשפה אתמול בכתבה ממלכתיות נדירה. יש אנשים שגם ברגעים הקשים ביותר מצליחים לשדר אחריות, עומק ואיפוק, ואיזנקוט שייך לזן הזה. לא היה שם ניסיון לייצר דרמה זולה או רגש מאולץ; להפך. דווקא השקט שלו דיבר הכי חזק.
למרות שנפגע, ואולי אף הרגיש מרומה, הוא בחר באיפוק ובממלכתיות. זו הייתה תגובה כמעט חריגה בפוליטיקה הישראלית של 2026, פוליטיקה שבה העלבון הופך מיד לתוצחים כבדים ולמסיבת עיתונאים.
גם השיחות הצדדיות שתועדו בסרט הוסיפו צבע ואנושיות אבל גם רכילות צהובה ששווה כותרת והעניקה רגעים נדירים של קלילות בתוך סרט טעון רגשית ופוליטית.
ובכל זאת, אולי זו בדיוק הסיבה שהכתבה עבדה כל כך חזק. בעידן שבו פוליטיקאים משווקים דימויים ושקרים במקום אמת, איזנקוט נראה כמו אדם שלא הגיע למכור סיפור אלא להביא את עצמו. הוא לא כריזמטי במובן הקלאסי, לא נואם גדול ולא אמן תקשורת. אבל יש בו משהו נדיר יותר: אמינות. אולי בסוף זה מה שהישראלים הכי מתגעגעים אליו , מנהיג שאפשר פשוט להאמין לו.
התרעות פיקוד העורף