היא מגלה שם שלאביה יש משרד להנהלת חשבונות, וכשהיא מגיעה לשם, מתברר לה שאביה מת בתאונת נפילה מצוק. היא חופרת מעט עמוק ומגלה שהיה קשור לעולם הפשע המקומי, שמת בנסיבות חשודות, ושעזב את משפחתו כדי להגן עליה מפני ארגון פשע רב-עוצמה. סוף סיפור.
סיפור העלילה, אגב, לא רע כלל. הנופים האיריים, המשפחה שהיא מגלה שלא ידעה על אודותיה דבר, האנגלית האירית הנהדרת. אלא שהפיכת העלילה לסדרת טלוויזיה היא לא פחות מזוועתית. נאומה של פיונה בפני כיתת בית ספר על כך שאין להאמין לאיש ולא לבטוח באיש מאולץ ולא אמין. חילופי הדברים עם מזכירתה ואחר גם אמה רוויים בהומור מאולץ ולא אמין ובעיקר חסרה סיבה. המניעים לנסיעתה הפתאומית לאירלנד, כפי ששם אותם בפיה התסריטאי, לא היו גורמים לאדם מהיישוב אפילו לקום מהכורסה ולהרחיק גם לדירת השכן. ההומור (הרע) שכה מאפיין אותה בדקות הראשונות של הסדרה פשוט נעלם, והיא הופכת לטיפוס עצוב.
כל פינה ב"דם אירי" זרועה בסצינות מאומצות בהגזמה, בבימוי ובמשחק רעים, בטקסטים שלא תורמים לבריאות הצופה. וזה חבל. אין לנו הרבה אירלנד בהיצע הסדרות הקיים בכל הערוצים, ה-VOD והסטרימינג. חבל שמפיקי "דם אירי" לא שילמו עוד כמה לירות לתסריטאי ובמאי טובים יותר וסתם שפכו פה את דמו של הצופה.
התרעות פיקוד העורף