הפרק הראשון, "זה לא מוזיקה", הוא ההצהרה החשובה ביותר של הסדרה לטעמי. הבחירה לפתוח בוויניל שחוק עם מדבקה דהויה היא אסתטית ו-מטאפורית. ההיפ הופ הישראלי נולד כמשהו שנדחה, כונה "לא מוזיקה", נתפס כייבוא זר, ילדותי ואפילו "משחית את הנוער". ההדגשה הגרפית של המילה "לא" כמשהו מחוק מרגישה מדויקת: זו מחיקה של סטיגמה.
ויזואלית, הבחירה בצילום FISH EYE ואסתטיקת Y2K/VHS עובדת היטב. יש כאן ניסיון ברור להתרחק מניקיון דיגיטלי וליצור תחושת חומר. הקרבה לפנים של המרואיינים, העיוות הקל בעדשה והרקעים האישיים מייצרים תחושה של אינטימיות ולעיתים אפילו חשיפה.
ישנה גם ההיעדרות של דמויות קריטיות בהיפ הופ הישראלי וזה מעלה שאלה אמיתית על קאנון: מי נחשב חלק מהסיפור הרשמי, ומי נשאר בחוץ? העובדה שהסדרה כבר עוררה תגובות כאלה עוד לפני שידורה רק מדגישה עד כמה ההיסטוריה הזו חיה, לא סגורה.
אחד הקווים המעניינים שחוזרים לאורך הסדרה הוא הקשר בין מצב ביטחוני ליצירה. בין אלבומים לפיגועים, בין הצלחות למשברים. מתוך הפער הזה נוצר סאונד ישראלי ייחודי, רחוק מחיקוי אמריקאי. כאן "זהב שחור" נוגעת בנקודה עמוקה: ההיפ הופ המקומי התעצב מהמציאות שסביבו.
"זהב שחור" היא סדרה חשובה, מעניינת, שעשויה היטב. היא לא תמיד חודרת לעומק כמו שהייתה יכולה, ולעיתים נכנעת למבנה טלוויזיוני נוח. אבל היא כן מצליחה לעשות דבר קריטי: לקחת תרבות שנולדה בשוליים ולהעמיד אותה במרכז ולתת לה המון כבוד.
והכי חשוב, היא לא מרגישה כמו סיכום. היא מרגישה כמו פרק שאתה רוצה עוד ממנו. ההיפ הופ הישראלי עדיין נכתב, עדיין מתווכח עם עצמו, עדיין משתנה ומתרחב. אם יש ערך אמיתי ל"זהב שחור", הוא בכך שהיא פותחת את הסיפור לקהל רחב יותר כמו שראוי עם ז'אנר חשוב כזה.
התרעות פיקוד העורף