והרגעים הראשונים בהחלט מצליחים לעורר שאלות. אנחנו רואים בחור צעיר מול מחשב שנראה ישן מאוד, לצדו רדיו מיושן, מדפסת שכאילו נשלפה מעשור אחר ולוח שעליו כותבים בגיר. מנגד, מופיעים גם מסכים שטוחים ומודרניים יותר. מיד עולה השאלה: באיזו שנה אנחנו בכלל?
חוסר הוודאות הזה עובד לטובת הסרט. הוא לא ממהר להסביר לצופה מה בדיוק קורה, ובמקום זאת זורק אותו לתוך עולם שבו משהו בזמן פשוט לא מסתדר. בהמשך מתברר שמכונת זמן היא חלק משמעותי מהסיפור, ומשם העניינים רק מסתבכים.
במרכז העלילה נמצאים מייק, ניק ואליס, שנשאבים ללילה כאוטי במיוחד בעולם הפשע. מייק רוצה להתרחק מחיי האלימות, אלא שהמציאות ובעיקר ניק לא ממש מאפשרים לו לעשות זאת. כאשר אל התמונה נכנס גם ניק נוסף, שאלות על עבר, הווה ועתיד מתחילות להתערבב זו בזו.
למרות שהסרט אלים למדי וכולל לא מעט אקדחים, קרבות וירי, הוא ממש לא לוקח את עצמו ברצינות כל הזמן. דווקא באמצע הסכנה הדמויות מצליחות להתווכח על נושאים כמעט מגוחכים, לזרוק בדיחות ואזכורים לתרבות הפופ ואפילו לדבר על "דוקטור הו" ו"בנות גילמור" בזמן שהן אמורות להתמודד עם בעיות דחופות בהרבה.
השילוב הזה בין אלימות להומור הוא אחד הדברים שהופכים את הסרט למהנה. לפעמים הוא מוגזם ומבולגן בכוונה, אבל חובבי מסעות בזמן עשויים ליהנות מהניסיון להבין מי הגיע מאיזו נקודה בזמן, מה כבר קרה ומה עדיין ניתן לשנות.
"מייק וניק וניק ואליס" הוא לא סרט מסע בזמן כבד ופילוסופי, אלא קומדיית אקשן פרועה שמשתמשת ברעיון של מסע בזמן כדי לייצר בלגן, מתח והרבה רגעים משעשעים. ובעיניי, דווקא השאלות שהוא מעלה בתחילת הדרך גורמות לרצות להמשיך ולגלות לאן כל הכאוס הזה יוביל.
התרעות פיקוד העורף