אני צופה בכתבות מגזין בחדשות על פסטיבל כדורים פורחים בעוטף ועל נשים שהחליטו שלא להיות בזוגיות ומנהלות מערכת יחסים עם הלבד שלהן, ועל גני ילדים שפועלים עד שעות מאוחרות ומאפשרים להורים קרייריסטים להגיע לקחת את הילד שלהם בתשע בערב.
אין לי כל עניין אמיתי בכתבות האלה, והן לא תורמות לי בשום צורה, אבל אני צופה בהן כי זה בחדשות. ומה שבחדשות - צופים בו. זה אינסטינקט מולד של כל ישראלי. זה כמו לעמוד בצפירה ביום הזיכרון.
ובין המהדורות השונות, המסך משדר לי אינסוף תוכניות פאנלים עם פרצופים שמדברים את עצמם לדעת ומקיזים דעות בכל נושא. המסך משדר - אז אני צופה. להיות עם חופשי בארצנו, ארץ האקטואליה ודיווחי החדשות.
הייתי לא מזמן בארה"ב. אחד הדברים המורגשים ביותר שם זה הפער בבהלת האקטואליה הכללית. ברוב הבתים הטלוויזיה לא מכוונת לתוכניות חדשות. גם במקומות הציבוריים המסכים לא דולקים על תוכניות החדשות. ובאופן כללי, בעוד כאן בארץ אין מישהו מגיל 10 ומעלה שלא יודע מיהם מגישי המהדורות, שם רוב האנשים לא ממש יודעים להגיד מי מגיש את החדשות. בהלת האקטואליה הארץ-ישראלית היא תופעה מאוד ייחודית, שמצד אחד גורמת למין תחושת לחץ תמידית באוויר, ומצד שני גם לא מגדלת אנשים מנותקים לחלוטין מהנעשה - כמו רבים מהנערים האמריקאים למשל.
כשישבתי וצפיתי בזה, חשבתי לעצמי שאם היו מעבירים את ימי האודיסאה לכאן ועכשיו בטח זה היה בא לידי ביטוי בכתבה ב"עובדה" עם אינפוגרפיקה על המהלך של הסוס הטרויאני ומהדורות עם כותרות צעקניות נוסח: "חשיפה: מי אתה, אודיסאוס, ומה קרה לך? כתבנו יצא בעקבות מסעו של אודיסאוס ושמע את הקולות של אנשים שנתקלו בו, וחשיפה: באיזה אי הוא עכשיו ואיך הגיע לשם".
בכלל, במקום לשבת בערב סביב שולחנות ארוכים בארמון או בחצרות ולשתות ולריב זה עם זה, הציבור היה יושב וצופה בפאנל סוער על "הסוס הטרויאני - מעשה גאונות או בכייה לדורות?", שבו פאנליסט פרו-טרויה יוצא נגד פרשן יווני תומך איתקה. אחר כך הייתה כתבת מגזין נוקבת על מחירי הנדל"ן הגואים באזור גבעת פיליקטה, במיוחד ביישובים היוקרתיים אגיוס ואתנאסיוס. וכמובן "הטרנד המסוכן של הנוער: ירידה דרמטית בהקרבת קורבנות. במקום להקדיש פרים לפוסידון ולאתנה, הצעירים בממלכה מעדיפים לשמור את הבשר למשתאות סגורים".
התרעות פיקוד העורף