עופר חדד הוא מגיש חדשות. הוא לא מנחה אירועים לפרנסתו. הוא עובד בערוץ 12, והעבודה שלו היא להביא חדשות, להעלות לדיון נושאים שעל סדר היום הציבורי, לחשוף שחיתויות, לשאול שאלות, לבקר, לתחקר ולדווח לציבור. ברגע שהוא מקבל תשלום ממשרד ממשלתי, נוצר חיבור בעייתי שהיה נכון יותר להימנע ממנו.
גם אם אין שום קשר בין התשלום לבין הסיקור. גם אם אף אחד לא ביקש ממנו שום טובה. גם אם למחרת הוא יעלה לשידור וישאל את שר החינוך את השאלות הקשות ביותר וימשיך לבקר את הממשלה. הבעיה היא מראית העין. עיתונאי צריך לא רק להיות עצמאי. הוא צריך גם להיראות עצמאי.
בכללי האתיקה העיתונאית המקובלים יש חשיבות גדולה להימנעות מניגודי עניינים, מטובות הנאה ומקשרים כלכליים עם גורמים שעשויים להיות מסוקרים או מבוקרים. וגם כלי תקשורת רבים בעולם מחזיקים בכללי עבודה פנימיים שמציבים גבולות לעבודה חיצונית של עיתונאים מול גורמים ממשלתיים, פוליטיים ומסחריים.
מבחינתי השאלה היא לא רק אם הדבר מותר בחוקי האתיקה העיתונאית. השאלה היא אם הוא ראוי. אני רואה את הסערה שמתחילה להתעורר ברשת שיוצאת באמירות קשות נגד חדד "מכר את נשמתו", "ביביסט ידוע שעובד בשביל הממשלה" או "מנטליות של עבד חסר שכל", או "זה שהנהלת הערוץ לא מזמינה אותו לבירור אומר הכל על מה שמשודר שם".
עיתונאי צריך להיות מסוגל לסקר ממשלה גם כשהוא לא מסכים איתה וגם כשהיא לא מסכימה איתו. אבל כדי לעשות זאת באמינות, הוא צריך לשמור על מרחק מסוים ממנה.
עיתונאי לא צריך לשאול את עצמו רק "האם אני יכול?". הוא צריך לשאול גם "האם אני צריך?" התשובה במקרה הזה הייתה צריכה להיות לא. אני גם חושבת שצריך להיזהר מאוד מהסטנדרט הכפול. אם אנחנו מצפים מעיתונאי שמזוהה עם הימין לסרב לעבודה מממשלה ימנית, אותו כלל צריך לחול על עיתונאי שמזוהה עם השמאל ומקבל עבודה מממשלה שמאלית.
ואם מותר לעיתונאי אחד להנחות טקס ממשלתי, אסור להפוך עיתונאי אחר ל"פעיל פוליטי" רק בגלל שהוא עושה בדיוק אותו דבר. אבל דווקא משום שאני רוצה את אותם כללים לכולם, אני חושבת שצריך להציב אותם. עיתונאים לא צריכים להיות קמפיינרים של הממשלה, אבל גם לא קמפיינרים נגדה. הם צריכים להיות עיתונאים שמדווחים אמת דיברתי. והם צריכים להבין ששמירה על המוניטין המקצועי שווה יותר מתשלום עבור ערב אחד.
לכן הביקורת שלי על עופר חדד אינה שהוא "מכר את נשמתו". אני לא יודעת מה המניעים שלו, ואין לי עניין לנחש אותם. אני גם לא חושבת שעכשיו כל שאלה שהוא ישאל את שר החינוך היא "מטעם המדינה" וכל פרשנות שלו אוטומטית תתוייג כתומך ממשלה. אבל אני כן חושבת שהוא קיבל החלטה לא נכונה, שמאפשרת לממשלה לשחק בקלפים כשנוח לה, להחרים ולהסית כשמתאים לה, להשתמש בכתבים של 12 ולהשליך אותם לגלגלים אחרי השימוש.
בסוף, עיתונאים הם בני אדם. גם הם רוצים להרוויח, גם הם רוצים לקחת חלק באירועים גדולים ולצבור רזומה בקו"ח, גם הם רוצים להרחיב את הפעילות המקצועית שלהם. זה לגמרי מובן. אבל דווקא בגלל זה צריך גבולות. שינחו אירועים פרטיים, שיצאו בהרצאות, שילמדו, שלא יקחו חלק בטקס ממלכתי של המדינה שממומן על ידי ממשלה אותה הם אמורים לסקר ולבקר. אם הייתי במקומו של עופר חדד, הייתי אומרת למשרד החינוך: תודה רבה, אבל לא תודה. לא כי אני נגדכם. אלא כי אני עיתונאית.
התרעות פיקוד העורף