אחרי פרק וחצי מהעונה הרביעית של "טד לאסו" הפסקתי לראות. פשוט הרגשתי שאני כבר יודע לאן הכול הולך. האמת שהעונה השלישית כבר הייתה מיותר. וזו בדיוק הסיבה שהעונה השנייה של "צ'אד פאוורס" תפסה אותי לא מוכן והצליחה להפתיע. במקום לחזור על נוסחה שנכשלה, היא מפרקת אותה ומרכיבה מחדש.
העונה הראשונה בקושי הצחיקה אותי, אבל היא הייתה בינג' חביב, בעיקר בזכות פאוול בתפקיד קומי מפתיע. ואז מגיעה העונה השנייה - והיא מחליפה ז'אנר.
אפשר להבין את כל השינוי דרך סצנה אחת. צ'אד סופג מכה במהלך משחק והאף המלאכותי שלו זז ממקומו. על הנייר זה גאג סלפסטיק. בפועל, הסדרה הופכת אותו לרגע של מתח. פתאום המסכה אינה הדבר המצחיק בסיפור. היא הדבר שעלול להפיל אותו.
גם השפה של הסדרה משתנה. הפריימים חשוכים יותר, חלק גדול מהעונה מתרחש בלילה, הקלוז-אפים מתעכבים על שתיקות והסאונד כבר עובד כמו במותחן. זו כבר לא קומדיית הספורט של העונה הראשונה. מלבד הדיבור המוזר של צ'אד וכמה גאגים קטנים, משהו השתנה מהיסוד.
אין פרק שבו הסדרה מכריזה שמהיום היא "אפלה". היא פשוט מחליקה לשם בהדרגה, עד שבשלב מסוים אתה קולט שאתה כבר לא מחכה לניצחון הגדול במגרש או לבדיחה הבאה - אתה מחכה לראות אם אחת הדמויות הולכת להירצח.
זה אולי המדד הכי טוב לטרנספורמציה שלה. הצילום, הסאונד, הדיאלוגים והדמויות זזים יחד לאותו כיוון, ולכן השינוי לא מרגיש מאולץ. כצופה, אתה פשוט מקבל את חוקי המשחק החדשים תוך כדי תנועה.
אפילו גלן פאוול עצמו כמעט נעלם בתוך צ'אד. במשך רוב העונה אנחנו כמעט לא רואים אותו במראה הטבעי שלו, ובמקביל הדמות שלו מתחילה לאבד שליטה על הסיפור.
היוצרים דיברו על "שובר שורות" כהשראה לטון החדש. ההשוואה כמובן מוגבלת, אבל הכיוון ברור: לקחת סיפור קליל ולהחשיך אותו מבפנים. רק שב"צ'אד פאוורס" השינוי הכי גדול לא קורה לגיבור. הוא קורה לאנשים שסביבו.
בלי להרוס שום דבר, ראיין מצליח להפוך את התמימות והטיפשות של ג'רי בעונה הראשונה למשהו מאיים פסיכודלי. המבט שונה, הנוכחות מאיימת וגם המצלמה מתייחסת אליו אחרת. פתאום הדמות שהייתה בשולי הסיפור הופכת לאחד העוגנים שלו. והוא גונב לפאוול את ההצגה.
העונה השנייה ממשיכה כמעט ישירות מהמקום שבו הראשונה נעצרה. אין ריסט נוח, אין התחלה מחדש ואפילו מבנה הפרקים ממשיך את הספירה מהעונה הקודמת. וזה מה שהופך את כל השינוי הזה למרשים יותר: הוא לא מרגיש מקרי. דמויות שנראו קודם כמו קישוט לא מרגישות כאילו פתאום נזכרו בהן, אלא כמו מהלכים שהונחו שם מראש ועכשיו מתחילים להשתלם.
במקביל, הנרטיב הספורטיבי הולך ודועך והופך להיות שולי. וזה אולי השינוי הכי חשוב שעברה "צ'אד פאוורס": היא התחילה כקומדיית ספורט על גבר עם אף מזויף, ובעונה השנייה הספורט הופך כמעט לתפאורה לסיפור אפל על שקרים, נוכלות, ורדיפה אחר התשוקות האפלות ביותר של הדמויות - והיכולת ללכת כמעט עד הסוף להשיג אותן.
התרעות פיקוד העורף