עונה זו, שמספרת את סיפורה של ליזי בורדן הצעירה (שכנראה רצחה את אביה ואמה החורגת בעשרות מכות גרזן) מתחילה באופן קצת צולע. קשה לצלוח את הדקות הראשונות רוויות הזוועה והדם. עולה התהייה האם עונה זו המתמקדת בנשים רוצחות מנסה לבסס את עולמה דרך ויזואליה זולה של קטעי הרצח בגרזן משנת 1892 המוצגים בגרפיות קיצונית, כשבין לבין נשזרים קטעי מיניות שנחווים כמו ניסיון מאולץ לייצר פרובוקציה לצופים.
פולסון מבינה היטב את המדיום הטלוויזיוני של האנתולוגיה, ובמקום ללכת על דרמה פסיכולוגית יבשה, היא בוחרת להדגיש את האלמנטים הכמעט פארודיים, המוגזמים והתיאטרליים של איילין וורנוס האמיתית. היא נשענת על המנייריזם הקיצוני של וורנוס והדרך שבה היא נובחת את משפטיה ומביאה אותם למסך בווליום גבוה, מה שיוצר אפקט שהוא בעת ובעונה אחת מצמרר אך גם משעשע ומגוחך במודע.
אחרי שלושה פרקים שבהם הסדרה לקחה את עצמה ברצינות ויקטוריאנית מאופקת, פולסון לוקחת את זה צעד אחד קדימה ומזריקה חוש הומור שחור ופרוע. הופעתה של פולסון מעניקה לציר המרכזי היגיון והקשר פסיכולוגי רטרואקטיבי לכל האלימות והאכזריות שקדמו לה, דבר שאיכשהו מאפשר לצפות גם בזוועה הנובעת מכך בציר הזמן של ליזי בורדן. באמצעות החיבור הנועז, וורנוס מתפקדת כמראה תמטית מושלמת לבורדן. שתיהן נשים שנדחקו אל הקצה ונמחצו תחת מכבש של התעללות, ניצול ודיכוי בעולם פטריארכלי אטום, בין אם מדובר בתוך הכלוב הוויקטוריאני התקוע במחוך של המאה ה-19, ובין אם בג'ינס של איילין וורנוס.
במוחו הקודח של מרפי, גורלותיהן של שתי הנשים הידועות לשמצה יצטלבו בקרקס משפטי דומה, אך בעוד ליזי מצליחה "לצאת מזה" ולזכות בזיכוי היסטורי מהדהד (הווסת החודשית מעולם לא סיפקה אליבי כל כך טוב למקור דם מפליל), וורנוס הגברית והמוחצנת יותר נידונה למוות ואכן הוצאה להורג. גם אז לא עוצר מרפי וממשיך לדמיין אפילו את החיים שאחרי המוות עבור שתיהן.
"מפלצת: הסיפור של ליזי בורדן" מצליחה להתעלות מעל הסתמיות האכזרית לכאורה של הרציחות של ליזי בורדן בזכות חופש אמנותי מוחלט והופעה גרנדיוזית וטוטאלית של שרה פולסון שמזריקה ליצירה את התחכום והעומק שהיו חסרים בה. העונה הזו היא ללא ספק חובת צפייה שמכילה גם פרק בלתי נשכח באנתולוגיית הדגל של נטפליקס.
התרעות פיקוד העורף