במהלך העבודה, כשהתבססו יחסי אמון בינינו ובין ילדיה של נעמי, הם התירו לי לעיין ביומנים. לא מדובר במסמכים אישיים בנוסח "יומני היקר", אלא בתערובת ייחודית שלא ראיתי כמוה מימיי. על אותה כפולת עמודים נעמי הייתה כותבת סקיצה לשיר חדש - כולל כמה מהשירים הכי ידועים שלה - עם אין-ספור מחיקות ותיקונים; כמות חריגה של מתכונים - לעוף בתנור, פשטידה או עוגה ("שמצליחה אפילו לי", כמו שהוסיפה בכותרת); תרגום מצרפתית של פרוסט; רשימת מוזמנים לאירוע, שכללה את כל הבוהמה הישראלית; ערכי סוכר בדם שהיא מדדה; אמירות פוליטיות נוקבות; הגיגים קיומיים בני שורה ("שלחו אותי לחיים ללא הוראות שימוש"); הוראות בכתב לבעלה; וסיכום פרק של "היפים והאמיצים". הכל זכה לאותה רמת חשיבות ותשוקה, ללא כל היררכיה. הדפדוף ביומנים האלה, שקטעים נבחרים מתוכם מופיעים בסרט, היה כמו מסע מרתק אל תוך מוחה הקודח, העובד באין-ספור ערוצים במקביל, של אישה מבריקה ויוצאת דופן.
ובאותו הקשר: מדהים לראות עד כמה שמר הייתה פופולרית עוד לפני שהתפרסמה כזמרת או החלה להופיע בתוכניות טלוויזיה. בסוף שנות ה-60 לא היה כמעט ישראלי שלא הכיר את פרצופה, דבר מאוד לא אופייני ליוצר המצוי מאחורי הקלעים. אפשר לייחס את זה לכמה להיטי ענק שלה מאותה תקופה, ובראשם "ירושלים של זהב". אבל גם לאופי הדומיננטי והכריזמטי שלה. הייתה לה אישיות של פרפורמרית, לא של יוצרת נחבאת אל הכלים.
מה שמוביל לתובנה השנייה שלי בעניין. הרינונים בדבר דמיון לשיר הבאסקי החלו כבר בשנות ה-70. נעמי הדפה אותם באופן מוחלט. אבל נסו לדמיין איך זה לחיות במשך עשרות שנים כשמעל השיר הכי חשוב שלך, היהלום שבכתר, מרחפת עננה. וזה בכלל לא משנה, לצורך העניין, עד כמה הדמיון היה אכן גדול (מבחינה חוקית, כשעורכים השוואה בין התיבות המוזיקליות, לא מדובר בהעתקה). מה שחשוב הוא מה נעמי עצמה הרגישה.
התרעות פיקוד העורף