יושב לו אדם שאיבד את עבודתו בגלל שכשל בתפקידו כדובר, ומעז לבקר בנבזות מכוערת קשישה שנחטפה לעזה, ואיבדה את בעלה ביום הנורא. הגיע הזמן שנזכור מי מאיתנו ישב מול המצלמות באולפן הממוזג בטוח עם משפחתו ומי מאיתנו חזרה מהממ"ד אל המקום שבו איבדה את בעלה.
אפשר בהחלט לבקר את שושן על החלטותיו אז, ואפשר גם להבין שהוא מרגיש עד היום שנעשה לו עוול בפיטוריו. אבל להפוך את ליפשיץ עצמה לאשמה בפיטוריו, זו כבר קפיצה לא הוגנת בין סיבה לתוצאה.
וזה בדיוק המקום שבו השיח בישראל איבד את המצפן שלו. אנחנו מסוגלים לקחת אישה בת 85 שנחטפה מהממ"ד בביתה, שהועברה לעזה, שבילתה שם 17 ימים, שאיבדה את בעלה, ולהפוך אותה בתוך זמן קצר ל"בעיה הסברתית". כאילו הטרגדיה שלה צריכה לעבור קודם דרך משרד ההסברה, שלא תיפקד בימים אלה ועד היום למעשה, כדי שנחליט אם מותר לה לדבר. כאילו היא צריכה להיות אסירת תודה, שקטה, ממלכתית ומדויקת פוליטית כדי שנעניק לה את הזכות לספר מה עבר עליה. ומה ששושן מכנה "פיגוע הסברה" הוא בראש ובראשונה אירוע שבו מערכת שלמה שהוא עומד בראשה התמודדה עם שורדת שבי שחזרה לישראל בלי שהיו עדיין נהלים ברורים ומוסדרים להתנהלות תקשורתית עם חטופים. להעמיס את האחריות על האישה שהייתה במרכז האירוע זה פשוט להפוך את היוצרות.
גם הטענה שלפיה ליפשיץ מונעת משנאה לנתניהו ראויה לביקורת בפני עצמה. שושן אינו יכול לדעת מה "הניע" אותה. הוא יכול לפרש את דבריה, הוא יכול לחלוק עליהם, אבל לקבוע בביטחון מה היה המניע שלה הוא כבר משהו אחר. ובוודאי שאין מקום להשתמש בדעה הפוליטית של בני משפחתה כדי להכתים את האישה שנחטפה. הרי מה אנחנו רוצים מחטופים? שהם יחזרו ויספקו לנו את הנרטיב הנכון? שיגידו את המשפטים הנכונים? שישבחו את הממשלה? שימנעו מלבקר את מי שהיו בשלטון ביום שבו חייהם נחרבו?
הוויכוח על האחריות ל-7 באוקטובר הוא ויכוח ציבורי ופוליטי לגיטימי, והוא גם רחוק מלהסתיים. בשבועות האחרונים פורסמו אינספור התרעות שונות שהגיעו לראש הממשלה נתניהו לפני המתקפה, ויש מחלוקת ציבורית ופוליטית חריפה על משמעותן, על מה ידעו מקבלי ההחלטות ועל מה עשו או לא עשו. עד לרגע זה נתניהו לא הקים ועדת חקירה ממלכתית וכעת עם כל הדיווחים השונים על ההתרעות ניתן גם להבין מדוע. עד היום הוא לא לקח אחריות על השואה שעברה מדינת ישראל.
יוכבד ליפשיץ אינה חייבת לאהוב את נתניהו, היא אינה חייבת לשתוק. היא אינה חייבת לשמש דוברת של מדינת ישראל רק משום שהיא חזרה משבי חמאס. ואם הדברים שלה היו שגויים או מזיקים, גם אז אסור לבקר אותה. המשפט של שושן על שורדת שבי בת 85 "אני לא יכול לראות אותה", לטעון שהיא "כמעט הרסה לי את החיים" ולהטיל עליה את האחריות למשבר מקצועי של איש תקשורת, הוא אקט עלוב, של אי-לקיחת אחריות, בדיוק כמו המנהיג שהם מעריצים.
אז מה קרה לנו כחברה? מתי הפכנו לחברה שבה שורדת שבי צריכה קודם להוכיח שהיא מספיק ימנית, מספיק ממלכתית או מספיק אוהדת את הממשלה כדי שנרשה לה לספר מה עבר עליה? מתי הפכה ביקורת על ראש הממשלה לפשע מוסרי, עד כדי כך שגם אישה שאיבדה את בעלה ונחטפה מביתה צריכה לתת דין וחשבון על כך שהיא כועסת עליו?
אבי שושן רשאי לשאת את הפצע שלו מאיכילוב. הוא רשאי לכעוס על מה שקרה לו. הוא רשאי לחשוב שיוכבד ליפשיץ טעתה. אבל היא לא פיטרה אותו. היא לא קיבלה את ההחלטות המקצועיות שלו. היא לא הייתה אחראית להסברה הישראלית. והיא בוודאי לא אחראית ל-7 באוקטובר. הוא מדבר על משבר וטרגדיה שעבר בעקבות הפיטורים, היחידה שעברה באמת טרגדיה זו ליפשיץ עצמה.
התרעות פיקוד העורף