"אליי הייתה מורדמת ומונשמת בשלב שבו קיבלנו את ההחלטה להשתתף בסרט", אומרת צרפתי. "החלטנו להשתתף כי מאוד רצינו תיעוד אישי, לא רק של מה שעברנו, לא רק של החברות והקשר בינינו, אלא גם של מה שהבנו שאנחנו עומדות לעבור. באותה נקודת זמן ידענו שאנחנו עומדות בפני תקופה מאוד ארוכה של המון שינויים. הבנו ש-7 באוקטובר לא נגמר ב-8 באוקטובר וגם לא בסוף המלחמה בעזה; זו טראומה מתמשכת. אנחנו כבר שלוש שנים בתוך האירוע, ונכונו לנו עוד אתגרים. זה לא קרוב להסתיים".
"התעוררתי חודשיים אחרי שהחלו הצילומים", מספרת חוגג גולן. "במשך תקופה נוספת הייתי בטיפול נמרץ ובשיקום והרגשתי שאני צריכה לקחת חלק בסרט, כחלק מהקבוצה".
החיים שהכרנו נגמרו
"קשה לדבר על הנושאים האלה, בטח כשמצלמים אותך", אומרת צרפתי. "לדותן, הבמאי, יש יכולת כמעט מיסטית לגרום לדברים להיות מחבקים ומאפשרים, אבל חטפנו כולנו שוק כשהוא הראה לנו את הסרט ופתאום קלטנו שזה באמת קורה".
"כשצפינו בסרט, היה לי מאוד קשה לראות את עצמי ברגעי השיקום, נפוחה מסטרואידים, לומדת ללכת", אומרת חוגג גולן. "זה עשה לי רע מבחינה נפשית. אני מנסה לא לחזור אל רגעי השיקום, שנמשכו המון זמן. עם זאת, אני שמחה שלקחתי חלק בסרט, כי הוא מציף נושא שלא שמים עליו דגש - הפצועים במלחמה הזאת".
"דותן חווה איתנו המון דברים, כבר ממש נהיה איזשהו סוג של חבר", משתפת טימר. "כשהוא נמצא סביבנו, אנחנו מרגישות בנוח לדבר על הדברים הכי כואבים. הוא ממש נהיה חלק מתהליך השיקום שלנו".
זה כשנתיים הנשים מתגוררות בקרווילות בקיבוץ רוחמה. מה שהיה אמור להיות פתרון זמני של כשנה וחצי, התארך. "היינו אמורים לעזוב כבר ביולי האחרון, כל אחד לפי החלטתו", אומרת טימר. "יש כאלה שיבחרו לחזור לכפר עזה, ויש כאלה שיחליטו לבנות חיים אחרים במקום אחר. כרגע הקיבוץ שלנו עדיין לא מוכן לקבל את כל התושבים בחזרה, ולכן נתנו לנו עוד שנה לחיות פה, עד יולי 2027, ושעד אז כל אחד יחליט מה יעשה בחיים".
זמן לעשות תיקון
קבוצת הוואטסאפ "של מי את?", שחיברה ביניהן, עדיין קיימת. "החברות היא כוח אסטרונומי עבורנו", אומרת חוגג גולן. "היא מעניקה לנו המון יציבות בחוסר היציבות שקיים אצלנו כרגע, היא מביאה איתה המון נחמה והמון הבנה".
"זר לא יבין זאת", אומרת צרפתי. "זו קבוצת השווים שלנו, קבוצת תמיכה על אמת, מעין שותפות גורל. אנחנו מבינות אחת את השנייה במבט".
התרעות פיקוד העורף