גנץ, פשוט מסרב להקשיב למציאות. הסקרים לא איתו. המצביעים לא איתו, ההגיון והמציאות לא איתו, אבל בני גנץ מתעקש להמשיך בשלו. כחול לבן נמצאת מתחת לאחוז החסימה בסקרים, רחוקה מאחוז החסימה וגנץ מצהיר שוב ושוב שאין בכוונתו לפרוש ובכל זאת, הוא ממשיך. לא משנה מה יקרה, לא משנה כמה נמוך המספרים יצנחו, כמה קולות יזרקו לפח, גנץ מתעקש לרוץ. קשה שלא לשאול: למה? לא יכול שגנץ כל-כך מנותק, זה פשוט לא הגיוני. הוא החזיק במשרות מפוארות בצבא, לא ייתכן שרמטכ"ל לשעבר מנותק בצורה כזו מהמציאות.
רוני קובן ניסה להגיע בדיוק לנקודה הזו, ושאל אותו: מה יקרה אם תגיע לרגע האמת ותגלה שהסקרים עדיין מראים שהמפלגה אינה עוברת את אחוז החסימה? התשובה של גנץ נותרה ברורה: הוא מתכוון להמשיך להתמודד. כמו מנטרה.
כשקובן הטיח בו שציבור מצביעיו לא מאמין לו, השיב גנץ שהוא מבין אותם. אבל מר גנץ, הציבור לא צריך שתבין אותו. הוא צריך להבין אותך, והוא לא מבין כי עד עכשיו לא נתת שום הסבר הגיוני להתנהלות ההזויה שלך.
אם המדינה היא באמת השיקול המרכזי, הרי שגם השאלה מה יעלה בגורל הקולות שיינתנו לו ויזרקו לפח, צריכה להיות חלק מהמשוואה. תסלח לי בני, לא ברור לי מה עובר לך בראש. העדפת לסיים את הקריירה הפוליטית בתבוסה מביכה במקום להצטרף לליכוד? מה לא בסדר איתך?
גנץ אומר שנתניהו אחראי, לשיטתו, למשבר הפוליטי, לפילוג ולמחדלים הקשים של השנים האחרונות ובהם השבעה באקוטובר, ובמקביל מדבר על אחדות כיעד מרכזי, שמשמעו שנתניהו יעמוד בראשות הממשלה. אלא שאחדות פוליטית היא לא מציאות בר קיימא. היא דורשת להסביר איך היא מתיישבת עם הביקורת הקשה שלו על נתניהו ועם השאיפה לשינוי שהוא עצמו מציג.
אפשר לכבד את התפקיד. אפשר לשמור על ממלכתיות. אבל קשה שלא לשאול איפה עובר הגבול בין ממלכתיות לבין ויתור על כבוד. נראה כי גנץ הצטרף לאותה כת שלא משנה מה שנתניהו יעשה הם יריעו לו, לא המדינה חשובה לו אלא ראש הממשלה נתניהו חשוב לו. גנץ הוא לא מקרה תעלומה, הוא מקרה אבוד מעורר חמלה, וזה אולי הסיפור כולו. הטרגדיה של בני גנץ. בינתיים, גנץ ממשיך לרוץ. לרוץ לבד, כל הדרך אל הלא נודע עבורו, שנודע עבורנו.
אפשר להבין אדם שלא מאמין לסקרים. אפשר להבין פוליטיקאי שמאמין שהציבור עוד ישנה את דעתו עד הרגע האחרון. אבל יש הבדל בין נחישות לבין התעלמות מהמציאות הפוליטית. יש הבדל בין הדיסוננס שבו הוא פונה למצביעים שלא מאמינים לו בכלל, ומנסה למכור להם את כל מה שהם סולדים ממנו.
הטרגדיה של בני גנץ היא לא שהוא נכשל. פוליטיקאים נכשלים. הטרגדיה היא העובדה שהוא מסרב לשחרר, מסרב לפרוש, והפער בין ההבטחה הגדולה שהייתה בו לבין המקום שבו הוא נמצא היום. הוא היה רמטכ"ל, שר ביטחון, מנהיג מפלגה שקיבלה כוח אלקטורלי משמעותי. היו לו הזדמנויות פוליטיות אדירות. היום הוא נדרש להסביר מדוע הוא ממשיך במירוץ כאשר הסקרים אינם מעניקים לו בסיס אלקטורלי יציב שלא מתקרב לאחוז החסימה.
ואולי זו תהיה שירת הברבור הפוליטית שלו. לא כיוון שהציבור החליט שהוא אדם רע. לא בגלל שאין לו זכויות או הישגים. אלא משום שבפוליטיקה, כמו בחיים, יש רגע שבו צריך לדעת לקרוא את המפה. גנץ מסרב לקרוא אותה. איך נצביע למנהיג שיקבל החלטות במדינה כל כך מורכבת, כשהוא לא מצליח לקרוא את המפה הברורה הזו.
בסופו של דבר, השאלה איננה אם בני גנץ רוצה באחדות. השאלה היא מהי אותה אחדות, עם מי היא אפשרית, ובעיקר האם היא מתיישבת עם כל הדברים שהוא עצמו אומר על הממשלה ועל העומד בראשה. כי אי אפשר במשך שנים לומר שנתניהו צריך ללכת, ואז להציג אחדות בראשות נתניהו, כאילו היא יכולה לפתור את הכול בלי להסביר מי יושב עם מי ואיך.
הציבור לא חייב לקבל את הפרשנות הזו. הוא גם לא חייב לקבל את הפרשנות של גנץ. אבל דבר אחד הוא כן יכול לדרוש ממנו: תשובה פשוטה. מה התוכנית? כי אחרי ריאיון שלם אצל רוני קובן, נדמה שזו בדיוק השאלה שנשארה בלי תשובה, וגם כך תישאר.
התרעות פיקוד העורף