"התלבטתי המון. מהרגע שזה קרה, אמרו לי לקחת מצלמה: 'תעדי, אולי תרצי לעשות מזה סרט', ולא הצלחתי לעשות את זה", שיתפה זנדר. לדבריה, לקראת יום השנה החלו היא וחבריה להעלות רעיונות סביב הסיקור. "מה שפתח לי את הברזים היה כשהזכירו לי: אולי רק תצלמי שיחות עם אימא שלך".
משם, סיפרה, נפתח ערוץ שיחה אחר בינה לבין אמה. "זה כיווץ לי את הבטן - אנחנו מדברות בכל יום, אבל יש דברים שאני לא אומרת. אמרתי לעצמי שעם מצלמה אולי ארגיש מוגנת יותר. זה מה שקרה", הוסיפה. "עלו שם המון דברים לא פשוטים, גם בשבילי וגם בשביל אימא. יצאנו למסע".
במהלך המסע חזרו השתיים למיגונית שבה נרצחה נועה ולחוף הים שאותו אהבה, אך במרכז הסרט עומדים גם היחסים שהשתנו בתוך המשפחה מאז האסון. זנדר תיארה את הפער בין החיים שממשיכים לבין ההורים שכבר אינם אותם הורים שהיו קודם.
"דיברנו עלינו בחלוף שלוש שנים, מה זה לחיות עם אימא ואבא חיים ובריאים, אבל הם לא אותם אימא ואבא? איבדתי את אחותי ב-7 באוקטובר, אבל איכשהו איבדתי גם אימא ואבא שלי", סיפרה בכנות. "אני מקווה שבאמצעות הפרויקט הזה הצלחתי להעביר לה שאנחנו כאן, ושאנחנו רוצים את האימא שהיתה לנו. היא אומרת: 'אני עושה הכול כדי שאתם תהיו מאושרים', היא משתדלת והיא נפלאה ומיוחדת. לאט לאט אנחנו מגלים עוד רובד שמוכיח עד כמה אנחנו חשובים לה למרות האובדן הקשה שהשפיע על כל חלק בלב שלה".
נועה הייתה הצעירה מבין ארבעה אחים, וכל אחד מהם מצא דרך אחרת להתמודד עם השכול. "כל אחד מאתנו חווה את זה אחרת. אני מחזיקה משפחה ועובדת, וזו הדרך שלי להתמודד; יש לי אח שעבר לעבוד בקפריסין, ואח אחר שהיה הכי קרוב בגילו לנועה חווה את זה כל כך קשה", סיפרה.
לדברי זנדר, אחת הסוגיות הכואבות שעלו בשיחות נוגעת לצורך של הילדים שנותרו באם שלהם, מול העובדה שהיא עצמה חיה בתוך האבל. "אנחנו לא רוצים להכביד עליה, וחלק מהשיחות היו כמו לצעוק לה בלחש שאנחנו פה, ושאנחנו צריכים אותה", הוסיפה זנדר. "אני מרגישה שהאחים שלי גם צריכים אימא עוטפת ומחבקת, אבל זה קשה - כשהיא חוזרת הביתה היא רוצה להיות אימא שכולה, והיא כואבת את מה שאין לה, לא את מה שיש".
התרעות פיקוד העורף