וכאן בדיוק נמצאת עוצמתה של החשיפה. נתניהו יכול להתווכח עם פרשנים, יכול לתקוף עיתונאים, יכול לטעון שהתרעות מסוימות ממצרים ומ-MBZ לא היו על 7 באוקטובר, והוא גם רשאי לחלוק על הערכות מערכת הביטחון. אבל קשה הרבה יותר להתווכח עם מסמכים. קשה להתווכח עם מכתב שנשלח אליך. קשה להסביר מדוע הרמטכ"ל מבקש שוב ושוב פגישה עם ראש הממשלה ונדחה. קשה להסביר מדוע ראש השב"כ מבקש להיפגש ומקבל סירוב. קשה להסביר מדוע ראשי מערכת הביטחון מנסים להביא את תמונת המצב הביטחונית אל ראש הממשלה בזמן שהמדינה מיטלטלת מבפנים והוא מסרב לפגוש אותם, וממשיך להתייחס לאזהרות הללו דרך הפריזמה של המאבק הפוליטי וההפיכה המשפטית.
השאלה אינה אם נתניהו ידע שחמאס יתקוף בדיוק בשעה 6:29 בבוקר 7 באוקטובר. אף אחד אינו טוען ברצינות שהייתה על שולחנו מפה מדויקת של המתקפה או מידע מודיעיני מדויק על שעת השין. השאלה היא אחרת לגמרי: מה ידע ראש הממשלה על הסכנה האסטרטגית שהתפתחה סביב ישראל, ומה עשה עם הידע הזה? כי אם במשך חודשים הרמטכ"ל מזהיר, ראש השב"כ מזהיר, שר הביטחון מזהיר, אמ"ן מזהיר, ראש המוסד מבקש פגישה, והרמטכ"ל מבקש פגישה, ובמקביל ראש הממשלה ממשיך להתייחס אליהם כאל מי שמעורבים במאבק הפוליטי נגדו, אז השאלה כבר איננה האם הייתה התרעה. השאלה עד כמה מסוכן נתניהו לביטחון מדינת ישראל. באיזו מדינה מסרב ראש ממשלה, מנהיג המדינה, לפגוש בכירי ביטחון ומבטל אותם בזלזול ובשעמום. רק על זה צריכה לקום ועדת חקירה. לא מה עשה עם המידע, מדוע סירב להיפגש עם מי שאחראים על ביטחון המדינה.
אברהם מביא את רצף ההתראות על פי סדר כרונולוגי וגם חושף לראשונה את תוכן ההתראות כפי שנשלחו לנתניהו. שלוש שנים אחרי הטבח, אחרי שדינו נחרץ על אשמתו בטבח, בחר הרצי הלוי לא לחשוף את המסמכים הללו, שיכלו להטיל אור על ניסיונותיו להתריע, כי חשב שיציג אותם בפני גורמים מוסמכים, ועדת חקירה, אלא שנתניהו מנע את הקמת ועדת החקירה וכעת הם נחשפים בחדשות 12.
המסמך של הרצי הלוי ממרץ 2023 הוא רגע מפתח. שבעה חודשים לפני הטבח, הרמטכ"ל כותב לראש הממשלה שהמצב הפנימי בישראל הופך להיות מרכיב מרכזי בהערכת האויבים. האויבים מזהים את החולשה, מזהים את השסע, מזהים הזדמנות. הלוי אינו מבקש מנתניהו להפוך לשמאלני, אינו דורש ממנו לבטל את הרפורמה, ואינו מתיימר להתערב בפוליטיקה. הוא עושה את הדבר היחיד שלשמו מונה רמטכ"ל: מתריע בפני ראש הממשלה על סיכון ביטחוני. אבל נתניהו, לפי התמונה שעולה מהמסמכים שנחשפו, מתקשה להפריד בין השליח לבין המסר. במקום לשמוע את האזהרה, הוא רואה מאחוריה פוליטיקה.
וזה הכשל החמור ביותר שעולה מהתחקיר. לא רק כשל מודיעיני, לא רק כשל צבאי, אלא כשל של אמון. ראש הממשלה מגיע למצב שבו הוא חושד שמפקדי הצבא, ראש השב"כ ובכירי מערכת הביטחון אינם מתריעים מפני אויבי ישראל אלא זוממים ופועלים נגדו פוליטית. במקום לשאול "מה האויב מתכנן?", הדיון הופך שוב ושוב ל"מי נגדי". הכל סובב סביב נתניהו, המדינה וביטחונה לא מעניינים אותו. במקום שהרמטכ"ל יוכל להיכנס לחדר ראש הממשלה ולהתריע על איראן, חמאס וחיזבאללה, הוא נאלץ להסביר שהוא לא בקפלן ושאין לו עניין בפוליטיקה. ובינתיים, האויבים אינם מחכים שהפוליטיקאים בישראל יסיימו את המלחמה ביניהם.
אפילו כאשר בכירי מערכת הביטחון מנסים להגיע אליו שוב ושוב, הפגישה נדחית. ראש שב"כ, ראש מוסד ורמטכ"ל מבקשים לשבת עם ראש הממשלה ולהציג בפניו תמונת מצב ביטחונית. איך בדיוק אמורה מדינה מתוקנת להתנהל כאשר ראשי מערכות הביטחון מבקשים להיפגש עם ראש הממשלה על רקע התרעות חמורות והוא מסרב לפגוש אותם? ראש ממשלה יכול לחלוק על ההערכה שלהם, יכול לקבל החלטה אחרת, יכול לומר להם שהם טועים, אבל הוא אינו יכול להרשות לעצמו לא להקשיב.
ואז מגיע 7 באוקטובר. ופה צריך לומר ביושר: מערכת הביטחון כשלה. היא נכשלה כישלון עצום. הקונספציה קרסה, המודיעין שידע על ההתראות לא זיהה בזמן את כוונות חמאס, הצבא לא נערך כראוי למתקפה והמדינה הופתעה בצורה בלתי נתפסת. האחריות של מערכת הביטחון אינה נמחקת בגלל האזהרות שהשמיעה קודם לכן. להפך: גם היא צריכה להיבדק עד הסוף. אבל היא נבדקה ונחקרה, ומי שנשאו בתפקידים פוטרו והתפטרו.
אבל הכישלון של מערכת הביטחון אינו סותר את הכישלון של ראש הממשלה, שמסרב עד לרגע זה, שלוש שנים אחרי, להקים ועדת חקירה. החשיפה של ירון אברהם מוכיחה באותיות של קידוש לבנה מדוע הוא חושש מוועדת חקירה ועושה הכל כדי שלא תקום.
ירון אברהם, בעבודה עיתונאית מצוינת, הביא בדיוק את מה שצריכה לעשות ועדת חקירה, בירור אמיתי של שרשרת קבלת ההחלטות. מסמכים. פרוטוקולים. עדויות. ציר זמן. מי ידע, מתי ידע, מה נאמר לו, מה הוא השיב ומה עשה בעקבות הדברים.
הטענה של נתניהו שלא העירו אותו עומדת עכשיו מול הר של מסמכים מטלטלים שמספרים סיפור אחר לגמרי. לא בהכרח סיפור שבו מישהו ידע את התאריך ואת השעה של הטבח, אבל בהחלט סיפור שבו במשך חודשים התריעו בפני ראש הממשלה מפני הידרדרות ביטחונית חמורה ומלחמה רב-זירתית צפויה. והפער בין שתי הגרסאות, "לא העירו אותי" מול "התרענו שוב ושוב", הוא בדיוק הפער שוועדת חקירה צריכה כעת לסגור.
וזה גם המקום שבו החשיפה של ירון אברהם כל כך מטלטלת. היא אינה עוד כתבה על 7 באוקטובר. היא מחזירה את הצופה שלוש וחצי שנים אחורה, אל אותם ימים של הפיכה משפטית, מחאה, קרע בעם, אזהרות ביטחוניות ופגישות שלא התקיימו, כי נתניהו גלגל אותם מהמדרגות. אחרי שלוש שנים, כשהציבור כבר מכיר את תוצאותיו הנוראות של אותו תהליך, הצפייה במסמכים הללו היא כמעט בלתי נסבלת, אפילו מצמררת. אתה יודע מה עומד לקרות. אתה יודע שהמערכת בדרך לתהום. ואתה רואה את מי שמתריעים ואת מי שאמור לקבל את ההחלטה. הכתבה של ירון אברהם מוכיחה כי דם הנרצחים של טבח השבעה באוקטובר נמצא על ידיו של האשם המרכזי, ראש הממשלה נתניהו.
על שולחנו של ראש הממשלה, שנהג לכנות את עצמו עד היום "מר ביטחון", הונחו כל ההתראות והאזהרות. הוא היה אמור להבין שאנחנו בסכנה קיומית למלחמה רב-זירתית, אבל הוא בחר להתעלם ולדהור קדימה על ההפיכה המשפטית לטובתו האישית והעמיד בסכנה קיומית את ביטחון המדינה.
אלה שאלות שאסור לראש ממשלה להתחמק מהן. גם אם הוא היה משוכנע שכולם סביבו טועים. גם אם הוא היה משוכנע שרודפים אותו. גם אם הוא מאמין שהרמטכ"ל, ראש השב"כ או שר הביטחון מושפעים מהפוליטיקה. דווקא אז האחריות שלו גדולה יותר: להקשיב, לבדוק, לאתגר את ההתרעה, ובעיקר לוודא שהוא לא מפספס אותה.
שלוש שנים אחרי 7 באוקטובר, נתניהו עדיין מבקש מהציבור להאמין לגרסה מביכה, מרוקנת מהאמת, שלפיה לא העירו אותו. התחקיר של ירון אברהם מציב מול הגרסה הזאת מסמכים, מכתבים ועדויות שמוכיחים שלא רק שהעירו אותו, משכו בדש מעילו ומשיכתו, אפילו דחפו לו לפה תרופות ממריצות שיתעורר, אבל הוא בחר שלא.
7 באוקטובר לא נולד בבוקר אחד. השנים הקודמות לו, המדיניות, המזוודות, ההכלה, הקונספציה הם רק ההתחלה לוועדת חקירה, אבל החודשים שלפני הטבח, הסימנים, ההתרעות, גם הם חלק מאותה חקירה שנתניהו צריך להתעמת מולה. עכשיו הציבור זכאי לדעת מדוע נתניהו ראה את התאונה מתקרבת ולא צעק לעצור.
התרעות פיקוד העורף