עינב בובליל סיפרה על ההיסטוריה שלה ושל אימא שלה עם תרופות ופסיכיאטרים, על הלחץ הנוראי מהמחשבה שיש סרטן וקבלת התוצאות של הבדיקות ועל הצביטות העצמיות שאמורות לעזור להתמודד עם החרדה. עומר נודלמן דיברה על הקול של ההרס העצמי שלא מפסיק לברבר ברקע ולפגוע בביטחון, על "תסמונת המתחזה" ועל ההיפוכונדריה הנלווית לחרדות. אלי סטין דיברה על חרדת טיסה, על מצב הזייתי של ממש כשהבן אדם שבהתקף בטוח שמגיע סוף העולם ועל חוסר היכולת שלה לעצור את עצמה מלדבר במהלך התקף.
לקראת סוף הפרק היה רגע של שבירת האווירה הכבדה בחדר, כשאסי הקריא ציטוטים של בני ובנות הזוג של המשתתפים שדיברו עליהם - והם היו צריכים לנחש מי אמר את המשפט. זה הראה שבני הזוג בגדול מבינים מה עובר על האנשים שהם אוהבים, אבל יש גם פער בהבנה שפשוט אי אפשר לגשר עליו כשלא חווית את זה בעצמך.
במהלך התוכנית היו כמה נקודות טובות, אבל המעבר בין נושאים היה מהיר מאוד ונוצרה אצלי תחושה שפשוט זרקו עליי יותר מדי תוכן. העובדה שהפרק ארך 42 דקות היא מצוינת, אבל קשה לי לומר שהזמן נוצל היטב - פשוט כי היה להם המון על מה לדבר, ואני חושבת שכל משפט היה חשוב, אבל הקצב היה מהיר מדי והכול נדחס בצורה מעייפת לצופה.
עוד חלק שהיה בעייתי בעיניי הוא זוויות הצילום. סביב מעגל היושבים הוצבה מסילה מעגלית שעליה טיילו שתי מצלמות, שזאת דרך נהדרת לצלם. זה גם נראה לי הגיוני שבזמן שמישהו מדבר מראים גם את האחרים מקשיבים לו, אבל אני נשבעת שנהייתה לי מחלת תנועה בזמן הצפייה בפרק כי חלק מהשוטים נעשו תוך כדי התנועה של המצלמות. זה גם גרם להרבה כניסות של אנשים לפריימים של אחרים - די חובבני לדעתי ביחס לתוכנית כזאת רצינית בערוץ עם הרבה היסטוריה, תוכן ותקציב. ואולי זה היה מכוון, ורצו להסתיר לי חצי מהגוף של אסי עזר באמצעות הראש של אלמוג בוקר.
התרעות פיקוד העורף