וינטר, יו"ר מפלגת עמך ישראל, הגיע לפוליטיקה עם דימוי של לוחם, מפקד ואיש ערכים. אלא שבחמישה שבועות של קמפיין השמצה מכוער של השופרות ומכונת הרעל, הוא עבר לדבריו טירונות פוליטית וקורס קצינים. מי שנכנס לזירה עם ציפייה לשותפות אידיאולוגית ימנית מגלה במהירות שהפוליטיקה הישראלית אינה פועלת רק על בסיס אמונות, הבטחות או טובת המדינה. היא פועלת גם באמצעות כוח, אינטרסים, נאמנויות לאדם אחד ומאבקים על הישרדות.
וינטר הוא תעלומה, הוא ניסה לקחת קולות ממאוכזבי נתניהו ומאלה שלא מוצאים מענה בממשלת השינוי, והוא מצא את עצמו גם פה וגם שם, ולכן נופל בסקרים. נתניהו שובר אותו, אבל וינטר הוא לוחם ולא חושש מנתניהו.
מבחינתו, הדרישה להכרעה בעזה, לעידוד הגירה מהרצועה, לחוק שירות שיביא לגיוס אמיתי ולשינוי עמוק בסדרי העדיפויות אינה בגדר המלצה. הוא לא נכנס לכנסת, לדבריו, כדי להיות צ'ק פתוח לנתניהו, הוא מתכוון להתעקש על הדרישות שלו.
כאן נמצא לב העניין. במשך שנים התרגלו מצביעי ימין רבים לשמוע הבטחות גדולות בזמן מערכות בחירות, ולאחריהן לראות כיצד האילוצים הקואליציוניים גוברים על ההצהרות. נתניהו הוא אמן ההישרדות הפוליטית הגדול ביותר, אבל מבחינת וינטר, ההישרדות הזאת הפכה לבעיה: במקום שהממשלה תשרת את האידיאולוגיה, האידיאולוגיה נדרשת לשרת את האדם, שהוא נתניהו.
אלא שהשאלה אינה רק אם וינטר צודק בביקורתו. השאלה היא מדוע הגיע למסקנה הזאת רק עכשיו. האם לא ידע שנתניהו תלוי בשותפיו החרדים? האם לא הבין שהבטחות על גיוס, הכרעה וממשלת ימין רחבה מתנגשות זו בזו? או שאולי רק כשהפך בעצמו לשחקן בזירה, והימין התהפך עליו, גילה את הפער בין מה שנשמע טוב בכינוס בחירות לבין מה שאפשר להשיג במציאות?
"שביבי יקפוץ לי" אמר וינטר מבלי למצמץ, היא כותרת חזקה, אבל היא גם מבחן. אם לא היינו חושדים בוינטר אז קל להרים את הקול מול ראש ממשלה חזק ולהצהיר שאינך עובד אצלו. קשה הרבה יותר להוכיח שהעצמאות הזאת שווה משהו מעבר לכותרת של יום אחד. וינטר מבקש לשדר שהוא אינו מפחד מנתניהו, מהליכוד ומכבשי הלחצים שהופעלו עליו. אלא שבפוליטיקה, אומץ אינו נמדד רק בנכונות להיכנס לעימות. הוא נמדד גם ביכולת להסביר מה יקרה ביום שאחרי העימות.
וכאן מתחילות הסתירות
אז מה בעצם מציע וינטר? ממשלה אחרת בראשות אותו נתניהו? שינוי בהרכב הקואליציה בלי שינוי במנהיג? או הכשרת הקרקע לאפשרות שיום אחד ימצא את עצמו במחנה פוליטי אחר?
מוקדם לקבוע אם וינטר עושה סיבוב פרסה לכיוון ממשלת השינוי. הביקורת שלו על נתניהו אינה בהכרח מעבר לממשלת השינוי, וגם הקריאה לצירוף בנט וליברמן יכולה לנבוע מתפיסה ימנית שלפיה יש להרחיב את הבסיס הציוני של הממשלה. אבל וינטר כבר מבין, כנראה, שההגדרה "ימין" אינה מספיקה כדי להבטיח שותפות. בתוך המחנה הזה מתנהל מאבק בין נאמנות למנהיג לבין נאמנות לעקרונות, ובין הרצון להחזיק בשלטון לבין הדרישה שהשלטון יעמוד בהבטחותיו. וכעת וינטר לומד זאת על בשרו.
הבעיה היא שוינטר עצמו עדיין לא סיפק תשובות מלאות לשאלות המעשיות. איך תושג הכרעה בעזה? כיצד בדיוק תיושם מדיניות ההגירה הדמיונית שעליה הוא מדבר? מהו המנגנון שיבטיח גיוס אמיתי ושוויוני? ובעיקר, מה יעשה אם לא יצליח לכפות את דרישותיו על נתניהו? הכרזה שלפיה לא יהיה חלק מהממשלה אם דרישותיו לא יתקבלו היא עמדה ברורה. אבל מה המחיר שהוא מוכן לשלם, ומה המחיר שהציבור ישלם יחד איתו?
דבר אחד הוא הבטיח הפעם, הוא הפסיק להתקפל עם משפטים כמו "ברגע האמת אם יידרש אגלה אחריות" ומכריז כי עמך ישראל תרוץ עד הסוף, ללא קשר לסקרים. כי השטח מדבר לטענתו אחרת מהסקרים. וינטר מציג את עצמו כהוכחה ללוחמנות ולנחישות. אלא שבפוליטיקה, בניגוד לשדה הקרב, התמדה אינה תמיד ניצחון. מפלגה קטנה שאינה עוברת את אחוז החסימה עלולה לא רק להיכשל בעצמה, אלא גם להשפיע על חלוקת הכוחות בגוש שאליו היא משתייכת. מי שמבקש להציג את עצמו כשליח ציבור חייב להסביר לא רק על מה הוא נלחם, אלא גם כיצד הוא מוודא שהמאבק שלו מקדם את המטרה ולא פוגע בה.
ובכל זאת, יש משהו משמעותי בעובדה שוינטר מוכן להתעמת בפומבי עם נתניהו. אם אכן מדובר בעמדה עקרונית ולא בתגובה רגעית למתקפות פוליטיות מהימין, או בניסיון לתעתע באנשים את ברית הדמים שכרת עם נתניהו, הוא עשוי לייצג קהל ימני שמאס בפער בין הבטחות לביצועים.
אבל אסור לנו להתבלבל: כעס על הליכוד אינו תוכנית עבודה, ועימות עם נתניהו אינו אומר בהכרח שאין ברית סודית בין השניים, והעימות כרגע משרת את שני הצדדים.
עופר וינטר נכנס לפוליטיקה כשהוא חמוש במוניטין של לוחם, איש ימין ערכי שיביא את הבשורה לימין המתנדנד. עכשיו הוא מגלה שהקרבות החשובים ביותר אינם תמיד אלה שבהם אפשר להצביע על האויב. לפעמים הם הקרבות שבהם צריך לבחור בין עיקרון לפשרה, בין אגו לאחריות ובין כותרת מרשימה לתוצאה ממשית.
"שביבי יקפוץ לי" אולי ייזכר כרגע שבו וינטר הפסיק לדבר בשפה של שותפות והתחיל לדבר בשפה של מרד. האם וינטר רומז על הבאות? על שותפות עם ליברמן, הוא אמנם פוסל ישיבה עם גולן ומסרב לראות באיזנקוט מנהיג הבא, אבל ליברמן ובנט הן מפלגות שיסכים לשבת איתן, כך מריח מדבריו.
אבל המבחן האמיתי שלו עוד לפניו: האם הוא מסוגל להפוך את המרד הזה לכוח פוליטי משמעותי, או שיישאר עוד לוחם שהגיע לזירה, שלף חרבות וגילה שהקרב על הכותרת הוא דווקא הקרב הקל ביותר.
כי בסוף, הציבור לא צריך עוד מי שיכריז שהוא לא עובד אצל נתניהו. הוא צריך לדעת למען מי הוא כן עובד, מה בדיוק הוא מתכוון לשנות, ובעיקר, האם הוא מסוגל להביא את השינוי שעליו הוא מבטיח להילחם. אבל כרגע הוא נותר בגדר תעלומה גם לקואליציה וגם לאופוזיציה.
התרעות פיקוד העורף