כאשר קתי, "האישה הדעתנית", מהרהרת לעצמה ומספרת לצופה את "תחושותיה", קשה להתחמק מהתחושה המטרידה ואפילו מכבידה, שהדברים הם טקסט שהוכתב והושם בפיה על ידי גבר.
נכון, העולם שבו קטי חיה מתנהל לפי מוסכמות התקופה, אבל מאות סדרות תקופתיות כבר נעשו בעולם, והטובות שבהן מצליחות לתת לאישה הלכודה בתוך מוסכמות ההיסטוריה קול עצמאי וייחודי משלה - הדרך שלה להתמודד עם הכבלים. להשתחרר או לשרוד בתוכם.
כאן זה לא קורה. התחושה שלי, כאישה שצופה בסדרה, היא שמאחורי קתי (קייט, קתרין או כל שם אחר שבו היא מכנה את עצמה) מסתתר גבר שמחזיק אותה כפיתום על ברכיו וקולה אינו אלא קולו המושלך אליה. התחושה הזו מעיבה על היכולת והרצון להזדהות, להבין או אפילו להתייחס אליה כאנטי-גיבור. היא פלקט.
וגם קצת על דימויים. סדרה שנותנת כבוד לצופיה מעניקה להם אפשרות לעשות לבדם קישורים, לחבר נקודות ולמצוא רפרנסים למוטיבים, יצירות וסמלים שנותנים עומק ורובד נוסף מעבר להנאה הבסיסית מצפייה בסדרה. בגרסה הזו של "קדמת עדן", לא משאירים דבר למקרה.
הדימוי המרכזי הוא של האחים התנכ"ים "קין והבל", ובסדרה אין רמיזות או סאבטקסט: השמות נאמרים ומוזכרים מספר פעמים (שלא תפספסו). הציר השני, גם הוא ברור ומובלט: דמות האישה - מדונה/אמא או זונה. כפי שמתארת זאת קתי בטקסט הגברי שהושם בפיה: כדי שאישה תהיה חופשיה ויהיה לה כסף משלה (בלי להיות רכוש בעלה) יש לה רק אפשרות אחת והיא קשורה למקצוע העתיק בעולם.
קצת דברים טובים
הסדרה עשויה היטב, השחקנים מוכשרים ועושים את עבודתם (חלקם טוב יותר מאחרים) בצורה משכנעת. התפאורה, הביגוד, האביזרים - כל אלה משליכים את הצופה להיסטוריה האמריקאית על שלל חסרונותיה. למרות תחושת המועקה, זו לא סדרה שהולכת טוב עם פופקורן, הסקרנות כן תגרום לכם להמשיך הלאה לפרק הבא, וגם לזה שאחריו.
ל"קדמת עדן" יש צד אפל שלא אפרט לגביו, כדי לא לספיילר, וזו נקודת האור היחידה, בעיניי, בסדרה כולה. הדרך של הגיבורה לשרוד, או אם תרצו הקול האישי שלה, שוכן במצולות הנפש. מתלבטים? צפו ב-10 הדקות הראשונות של הפרק הראשון, אם תצליחו לצלוח את תחושת המועקה, המשיכו הלאה (זה לא נעשה קל יותר). ואולי עדיף: גשו לספרייה הקרובה והשאילו את הספר.
התרעות פיקוד העורף