אחרי שבפרק הקודם ג'ודי יצאה באמירה בעייתית על אנשים שמנים, וטענה שהיא אומרת להם שהם שמנים "כדי לעזור להם להרזות", קשה להתעלם מהיחס שלה למשקל ולדימוי גוף. מדוע שומן של אחרים מסב לך חוסר נחת? מדוע מבחינתך שומן הוא סוג של אויב שצריך להילחם בו? כשמחברים את האמירות מהפרק הקודם להתנהגות שראינו הפעם, מתקבלת בעיניי תמונה מטרידה. הרושם שלי כצופה הוא שג'ודי מנהלת מערכת יחסים נוקשה מאוד עם אוכל ועם דימוי גוף, ושהנוקשות הזו פוגעת בראש ובראשונה בה. הצורך להרוס מזון כדי לא להסתכן באכילתו לא נראה לי כמו הפגנת כוח, אלא כמו רגע של קושי. וליבי יוצא אליה.
ומאישה אייקונית אחת לאישה אייקונית אחרת: רותי ברודו. אין ספק ששיא הפרק הגיע בשיחת הפלוצים. רותי העידה על עצמה שהיא פשוט לעולם לא תפליץ בחברה, וסיפרה שהיא מתאפקת כבר שנים. לדבריה, זה חלק מהצורך שלה בשליטה, ואפילו נושא שעולה בשיחות עם הפסיכולוג שלה. רותי סיפרה שהנושא היה, מבחינתה, אחד הגורמים למתחים בנישואיה למתי ברודו. או כמו שהיא הגדירה את זה: "הרגשתי שמפליצים עליי". אבל היום רותי חווה תיקון. בן זוגה הנוכחי, גיא, מכבד אותה, ולדבריה הולך להפליץ במקום מרוחק ממנה. אני חייב לומר שבסופו של דבר פלוצים הם דבר טבעי. צריך לעשות את זה בטאקט, כמובן, אבל לשמור הכל בבטן? זה כבר עושה קמטים.
אני דווקא חושב שנישואים לאדם מצליח לא אמורים להקטין אותך. גם פרח קטן יכול לצמוח לצד עץ חזק, כזה שנותן לו מקום לגדול ולהתפתח. אין שום דבר פסול בקבלת עזרה חיצונית, ואם כבר, ההצלחה של בן הזוג אמורה לדרבן ולא לעכב.
לסיום, אני רוצה להתייחס לאחת השיחות המרגשות בפרק, כשרותי ברודו ואברי גלעד שיתפו בחוויותיהם כילדים להורים ניצולי שואה. אברי תיאר זאת באופן נוגע ללב ואמר שהוריו לא נתנו לו "אהבה", אלא נתנו לו "דאגה". לדבריו, לעיתים הרגיש שלהורים שלו אכפת יותר מעצמם מאשר ממנו. רותי הזדהתה מאוד עם דבריו ושיתפה בחוויה דומה משלה. היה חשוב לשמוע דווקא על יחסי הורים וילדים מהסוג הזה, שלא תמיד מקבלים מקום בתרבות שמקדשת את ערך "כיבוד ההורים". ולסיום, אשבח את ערוץ 12 על עוד פרק מופתי בעונה שמסתמנת כמבטיחה במיוחד.
התרעות פיקוד העורף