לא עוד סיסמאות של "ניצחון מוחלט", לא עוד הבטחות אינסופיות על פירוק חמאס מנשקו, כשמנגד, בפועל, נהרות של מזוודות של דולרים משוגרות לארגון הטרור, ולא עוד נאומים גדולים שמסתיימים במציאות אחרת: חיזוק חמאס.
ישראל שילמה מחיר כבד, המלחמה המשיכה, כל החזיתות נותרו פתוחות, המחיר ששילמנו היה כבד מנשוא, והציבור נותר עם השאלה הבסיסית: מתי כל זה אמור להסתיים, ומהי בכלל התוכנית ליום שאחרי?
גם כעת, כשנתניהו ממשיך לדבר על ניצחון, הוא אינו מציע לציבור שעון ברור שבאמצעותו ניתן יהיה לבחון את הבטחותיו. איזנקוט, לעומתו, מבין שלוח זמנים הוא גם התחייבות פוליטית. מי שמציב תאריך יעד מסתכן בכישלון, אבל גם מאפשר לציבור לשפוט אותו. מי שמסתפק בסיסמאות בלי לוח זמנים מוגדר, יכול תמיד להסביר מדוע עדיין לא הגיע הרגע.
כשאיזנקוט מציב יעד, היעד הוא התחלה של דיון רציני. הוא מעביר את השיח מהבטחות על ניצחון אל השאלה כיצד משיגים אותו. אלא שהיתרון של איזנקוט אינו מסתכם בשעון שהוא הציב לחמאס. הוא טמון גם באדם שמבקש להפעיל אותו.
איזנקוט אינו נואם כריזמטי במובן הביביסטי של המילה. הוא לא חוצב להבות בכל הופעה ולא עוטף כל תשובה בדרמה. אבל דווקא בזה טמון כוחו. הציבור הישראלי שמע די והותר נאומים גדולים, הבטחות היסטוריות והצהרות על מנהיגות שאין לה תחליף. אחרי שנים של מילים ושנים של מלחמות, ייתכן שהוא זקוק למישהו שמדבר פחות ועושה יותר.
איזנקוט איבד את בנו ואת שני אחייניו במלחמה. הוא אינו מדבר על השכול כעל תפאורה לקמפיין, אלא כחלק מהמחיר שמשפחתו שילמה. הכאב הזה אינו מעניק לו אוטומטית את הזכות להנהיג, אבל הוא מעניק לדבריו על אחריות, ביטחון ומחיר המלחמה משקל אנושי שאי אפשר לזייף. גם סיפור ילדותו מוסיף ממד לדמותו. בגיל תשע, לאחר שהוריו נפרדו, הוא נשלח לקיבוץ כילד חוץ לבדו, ורק כעבור כשנתיים וחצי שב לביתו.
קשה לדעת כיצד חוויה כזאת מעצבת אדם, ואין צורך להפוך את ילדותו להסבר פסיכולוגי לכל החלטה שקיבל. אבל אפשר לזהות אצל איזנקוט אדם שמכיר מקרוב את מורכבות החיים, את המחיר של משברים ואת הצורך להמשיך לתפקד גם כשהמציאות האישית אינה פשוטה.
הקריירה הצבאית שלו, ההחלטות שקיבל והנכונות שלו להיכנס לממשלה בזמן מלחמה הן חלק מהרקורד שצריך לבחון כשמדברים על התאמתו לראשות הממשלה. גם העובדה שסירב בעבר לתפקיד הרמטכ"ל, משום שסבר שיש מועמדים מתאימים ממנו, כפי שסיפר, משתלבת בדימוי של אדם שאינו רואה בכל תפקיד הזדמנות שחייבים לחטוף.
אין פירוש הדבר שאיזנקוט חסין מביקורת. הוא צריך להוכיח שיש לו תוכנית מדינית, כלכלית ואזרחית, ולא רק ניסיון ביטחוני. עליו להסביר כיצד ינהל קואליציה, כיצד יתמודד עם המחלוקות הפנימיות בישראל וכיצד יבטיח שהבטחותיו לא יהפכו גם הן רק לסיסמאות ריקות. מנהיגות נבחנת לא רק באופי, אלא גם ביכולת לתרגם עקרונות למדיניות.
איזנקוט שירת עשרות שנים בצה"ל, מילא תפקידים בכירים וניהל מערכות מורכבות. אפשר וצריך לבחון את שליטתו באנגלית, כמו גם את יכולותיו בכל תחום אחר, אבל הפיכת המבטא או הרקע שלו לנשק פוליטי היא בעיקר ניסיון להסיט את הדיון מהשאלה החשובה: מה הוא מתכוון לעשות. ויש כאן גם עניין ערכי. איזנקוט מדבר על שירות, אחריות ומשפחה מתוך מציאות שבה משפחתו שלו שילמה את המחירים הכבדים במלחמה.
למרות ניסיונות הפוליטיקאים לרכב על הקיפוח העדתי, הוא מספר שמעולם לא חווה גזענות, ואינו זקוק לסיפור של קיפוח כדי לבסס את זהותו הציבורית. בעולם שבו פוליטיקאים מנסים להעמיק שסעים עדתיים כדי לגייס קולות, יש משהו מרענן באדם שאינו מבקש להפוך כל פצע חברתי לכלי קמפיין.
הוא גם אינו חייב להיות מושלם כדי להציע חלופה. הוא רק צריך להוכיח שאפשר לנהל את המדינה אחרת: פחות הפחדה, פחות התחמקות מאחריות, פחות פוליטיקה של הישרדות ויותר תכנון, ביצוע והכרעות. נתניהו מבקש מהישראלים להאמין בו שוב, אף שההבטחות הגדולות שלו לא הביאו עד כה לתוצאה המיוחלת של סיום שלטון חמאס. איזנקוט מבקש מהם לבחון אותו לפי יעד מוגדר, בתוך פרק זמן מוגדר.
ההבדל הזה אינו מבטיח שאיזנקוט יצליח. הוא כן מאפשר לדמיין פוליטיקה שבה ראש ממשלה אינו רק מי שיודע לשכנע את הציבור שהוא היחיד שמסוגל, אלא מי שמוכן לומר לציבור מה יעשה ולהסכים להישפט על התוצאה. אחרי שנים של פחד, הפחדה ומלחמה מתמשכת, ישראל זקוקה למנהיגות שמבינה שביטחון אינו רק היכולת להילחם, אלא גם היכולת לדעת לאן הולכים, מתי מגיעים ומה עושים ביום שאחרי.
גדי איזנקוט עדיין צריך להוכיח שהוא האיש הזה. אבל לראשונה מזה זמן רב, לפחות אחת ההבטחות נשמעת כמו משהו שאפשר להתחיל למדוד. 18 חודשים. עכשיו נשאר לראות מי באמת מתכוון לעבוד בשבילם.
התרעות פיקוד העורף