משהו ביכולת של תאגיד השידור לתת במה לסיפורים קטנים ששינו את ההיסטוריה תמיד מצליח להפתיע מחדש, אבל "נער יהודי גאה" היא עליית מדרגה. הפרק הראשון, ששודר אמש, כבר סימן את הטון, והפרק השני והמסכם שישודר מחר בליל הבדולח המקורי (9.11) יחתום את הפרויקט החשוב הזה. אם פגשתם את הגרסה הקולנועית המקוצרת, תשכחו ממה שראיתם; הפורמט הטלוויזיוני מעניק ליצירה הזו את הנפח הראוי לה, עם פרטים היסטוריים מרתקים שלא נכנסו לסרט, והופך אותה לשיעור היסטוריה ומותחן בלשי בעת ובעונה אחת.
הלפרן, הבמאי הדוקומנטרי הותיק (רקדנית, עמוד וסרט), עושה כאן שירות יוצא מן הכלל לאמת ההיסטורית דווקא בכך שהוא נמנע מלנקוט צד פוליטי כי לא באמת צריך. מוסר ההשכל ברור. הוא לוקח את סיפורו של הרשל גרינשפן, נער גרמני יהודי בן 17 בעת עליית הנאצים לשלטון, ומפרק אותו לגורמים. גרינשפן היה התגלמות הטרגדיה של המאה ה-20: "סטייטלס", אדם שנשללה ממנו מולדתו, ללא הגנה וללא דרכון, שחי בלית ברירה לבדו לאחר שהצליח להתפלח בעורמה לפריז ולחיות שם בשוליים חיים נהנתנים. אבל ב-7 בנובמבר 1938, לאחר שהוא שומע על גירוש משפחתו מגרמניה על ידי הנאצים, הוא נכנס לשגרירות הגרמנית בפריז, יורה בדיפלומט ארנסט פום ראט, והשאר הוא היסטוריה מדממת.
אז איך קרה שפרק כל כך דרמטי ומטלטל כמעט ולא מתוקשר? הסיקור והביקורות סביב הפרויקט נוגעים בדיוק בנקודה הכואבת הזו: במשך עשורים סבל סיפורו של גרינשפן מהשתקה וממבוכה מכוונת משני צדי המתרס ההיסטורי. הקהילה היהודית בזמן אמת נתקפה ובצדק אימה מפני נקמה קולקטיבית, מיהרה לגנות את המעשה, ורבים בה אף האשימו אותו כ"אידיוט שימושי" שהעניק לנאצים את התירוץ המושלם לפתוח בפוגרום. המבוכה הזו רק העמיקה בשל מעטה השמועות המיניות שעטף אותו. המבוכה הגיעה עד כדי כך שהפילוסופית הנודעת חנה ארנדט, בספרה המפורסם "אייכמן בירושלים", פטרה את גרינשפן בזלזול חריף, הציגה אותו כפסיכופת המונע מרדיפת פרסום אינפנטילית, וככלי שרת לא מודע בשירות הגסטפו. הממסד והאקדמיה פשוט לא ידעו איך לעכל "גיבור" בעייתי ושנוי במחלוקת כל כך שייתכן והמיט עלינו את השואה, עד שהלפרן הגיע ופתח את תיק החקירה מחדש.
הכוח המרכזי של הסדרה טמון בעמימות המרתקת שהלפרן שומר עליה באדיקות. האם הרשל היה נער הומוסקסואל שניהל רומן חשאי עם הדיפלומט הגרמני? האם המניע היה פשע תשוקה קטנוני, או שמא מעשה התאבדות פוליטי מתוכנן? כך או כך, הנאצים, שרצו להפוך את משפטו של גרינשפן להצגת תעמולה אנטישמית בינלאומית, נאלצו לבטל אותו ברגע האחרון כשהנער שלף את קלף היחסים ההומוסקסואליים ואיים להביך את הרייך השלישי. הלפרן לא מכריע, וטוב שכך. הוא מבין שהשאלה מי היה הרשל באמת היא משנית לעובדה החשובה והמצמררת באמת: הדרך שבה המעצמות מינפו את המעשה הספציפי הזה כדי להצדיק רדיפת קולקטיב ולפתוח את שערי הגיהנום.
בגלל האירועים האקטואליים שקורים כיום בפריז, אי אפשר שלא להשוות את מצבם של היהודים אז למצבם של הערבים הפליטים באירופה כיום, שרבים מהם רשומים גם הם כחסרי מדינה, אך הדמיון המשפטי הזה רק מדגיש כמה מצבם של הערבים הפליטים כיום טוב לאין שיעור. בניגוד ליהודים בשנות ה-30, שהיו מופקרים לחלוטין לגורלם באדישות עולמית מוחלטת וללא שום רשת ביטחון, לפליטים הערבים באירופה יש מערכת תמיכה בינלאומית עצומה. יתרה מכך, המדינות המארחות פותחות בפניהם מסלולי התאזרחות חוקיים לקבלת דרכון אירופי חזק, וחלקן אף מכירות בהם רשמית. פריבילגיה של הגנה והכרה שהייתה בגדר חלום בלתי מושג עבור הרשל גרינשפן והיהודים שנותרו שקופים מול שערי עולם נעולים.
הוויזואליה של הסדרה היא לא פחות מיצירת אמנות בפני עצמה. הבחירה להחיות את פריז של שנות ה-30 בעזרת צוות המאיירים המבריק של "ואלס עם באשיר" (דוד פולונסקי ומיכאל פאוסט) מעניקה ליצירה התיעודית הזו אסתטיקה נוארית, מסתורית ומכשפת, שמצליחה להפיח חיים בסיפור שכמעט ונשכח לחלוטין מהזיכרון הקולקטיבי.
בזמן שאירופה שוב בוערת, כשהרחובות בפריז ובבירות הנוספות מלאים בהפגנות סוערות ובאנטישמיות מבעבעת, הצפייה בסדרה הזו הופכת לחובת צפייה אקטואלית ומצמררת. היא מזכירה לנו, ללא טיפה של דידקטיות או הטפה, כמה מהר הגפרור ההיסטורי יכול להצית את הכל, ומה המרחק האמיתי בין מי שיש לו גב מדיני לבין מי שנותר בלי בית לאומי שיגן עליו. אל תחמיצו את הפרק השני ביום שני.
התרעות פיקוד העורף