אמריקה הרשמית הציבה לעצמה מטרה נוספת במלחמה: לאחר שתיכבש אפגניסטן, תסייע לה ארה"ב בבניית המדינה מחדש - בתי ספר, כבישים, בתי משפט, כדי שכל אלה ישמשו מוצב דמוקרטי אוהד למערב ביום שארה"ב תעזוב את המדינה.
אלא שמספר בעיות עמדו בדרכה של התוכנית הגרנדיוזית. הראשונה הייתה האפגנים עצמם. בתי הספר נבנו אבל לא נמצאו מורים משכילים דיים ללמד בהם תורות דמוקרטיות מתקדמות. בתי הספר ננטשו עוד לפני שנלמד בהם שיעור בודד. דומה היה גורלם של בתי המשפט: לאפגנים הייתה מערכת משפט עתיקה, שבטית, זריזה - גנבת, נתפסת, צא לחצר שם נוריד לך את היד בחרב וגמרנו. דיני ראיות, עדים, הוכחות וכיו"ב חוקי מערב הנגררים שנים בבתי משפט עמוסים עניינו את הסבתא שלהם. גם בתי המשפט החדשים נותרו שוממים. ובאשר לבניית תשתית כלכלית, אל הארץ הנחשלת נשלחו קבלני ביצוע אמריקאים שמומנו בידי הפנטגון, ואלה תפסו עד כמה דל הפיקוח עליהם, והחל פסטיבל השחיתות. הפנטגון שלח מזוודות מלאות מאות מיליוני דולרים, הקבלנים לקחו את הדולרים והעבירו אותם לכיסם.
בינתיים בבית, באמריקה, החלו להישאל השאלות. הסרט "שומרי השקרים" מראה בדיוק מביש כיצד דיווחו הכל - מקצינים זוטרים, דרך גנרלים בכירים, ועד לנשיאי ארה"ב עצמם - על כך שהעניינים באפגניסטן "מתקדמים היטב". אנחנו מנצחים בכל החזיתות, דיווחו המדווחים השונים באירועים פומביים, במסיבות עיתונאים ומול ועדות קונגרס שהחלו להקשות קושיות. בכל נושא שאנו מטפלים בו נרשמת התקדמות מצוינת, דיווחו.
אלא שבמסמכים פנימיים, שהסרט חושף אותם, החלו להישמע צרחות: אנחנו לא מתקדמים לשום מקום, כל המאמץ והאבידות הם לחינם, מה אנחנו מחפשים במקום הזה - היו רק חלק מהקריאות שנשמעו. גנרלים ופוליטיקאים שנשמעו בוטחים בעצמם ודיווחו על הניצחונות וההתקדמות, כתבו באותם ימים עצמם במסמכים שהמלחמה באפגניסטן לא הולכת לשום מקום ושלא ברור בעצם מה המטרה שלה.
על כך נוסף הפלונטר הכלכלי, שבעצמו משך את אמריקה להמשך המלחמה. אם תעזוב אמריקה את אפגניסטן ללא הישג, בוודאי לאחר שלא העמידה תשתית כלשהי למדינה החדשה, יתחילו, ובוודאי יתפסו תנופה, השאלות להיכן הלך כל הכסף. אז עדיף להמשיך כרגע להזרים כסף לכאילו שיקום, לתת לחיילים להיהרג, עד ש־ אלוהים גדול. עד שבא דונלד טראמפ עם אמריקה תחילה שלו, שלף את ארה"ב מאפגניסטן והלך להסתבך במקומות אחרים בעולם.
התרעות פיקוד העורף