כש"האהבה היא עיוורת" עלתה לראשונה ב-2020, ההבטחה הייתה פשוטה ומסקרנת. רווקים ורווקות ינהלו שיחות מבלי לראות זה את זה, ייצרו קשר רגשי ורק לאחר הצעת נישואים יגלו איך נראה האדם שבו התאהבו. בעולם שבו אפליקציות היכרויות מאפשרות לפסול אדם בהחלקת אצבע, היה משהו כמעט אופטימי בניסיון להחזיר את האישיות למרכז. האם נוכל להתאהב במישהו בלי לדעת מה הגובה שלו, איך הוא מתלבש או אם הוא מצטלם טוב?
תוכניות שידוכים, כמובן, אינן המצאה חדשה. "הרווק" הפכה את החיפוש אחר אהבה לתחרות רומנטית שבה כל ורד קובע גורלות, ואילו "חתונה ממבט ראשון" כבר הציעה לזרים גמורים להתחתן לפני שהספיקו להחליף מילה. עם השנים הלכו הפורמטים והסתבכו, והטלוויזיה החלה להמציא תנאים יותר ויותר משונים כדי לבדוק אם שני אנשים מסוגלים להתאהב.
אלא שהניסוי של "האהבה היא עיוורת" הכיל סתירה מובנית כבר מההתחלה. כדי לבדוק אם אהבה יכולה להתקיים מעבר למראה החיצוני, המשתתפים נדרשים לקבל אחת ההחלטות המשמעותיות בחייהם בתוך שבועות ספורים, כשהם מנותקים מהשגרה ומוקפים במצלמות. גם אם החיבור הראשוני כן ואמיתי, הקשר נדרש לעבור במהירות בלתי סבירה מהצהרות אהבה לארגון חתונה, לחלוקת מטלות בית ולהיכרות עם משפחות. לא בדיוק התנאים האידיאליים לבניית מערכת יחסים יציבה.
אבל התנאים האלה אינם מקריים. מאחורי כל זוג שמתפרק עומדת גם הפקה טלוויזיונית שבחרה את המשתתפים, קבעה את לוח הזמנים והחליטה אילו רגעים מחייהם יגיעו למסך. הצופים אמנם נוטים להאשים את המשתתפים בבחירות גרועות, אבל גם להפקה יש אחריות ליצירת מציאות שבה לחצים רגשיים, החלטות חפוזות ועימותים אישיים הופכים לחלק בלתי נפרד מהחוויה. השאלה היא לא רק מדוע הזוגות נכשלים, אלא עד כמה התנאים שנוצרו עבורם מגדילים מלכתחילה את הסיכוי לכך.
והצופים, מתברר, ממשיכים להגיע. בשבוע שבין 19 ל-25 באוקטובר צברה העונה ה-11 של "האהבה היא עיוורת" 3.7 מיליון צפיות ברחבי העולם, ובשבוע שלאחר מכן הוסיפה 2.8 מיליון צפיות ודורגה במקום החמישי בטבלת הסדרות דוברות האנגלית של נטפליקס.
ובדיוק השבוע חזרה למסך הישראלי "ווארט" של רשת 13, לעונה שלישית. לכאורה, מדובר בעולם שונה לחלוטין. במקום רווקים שמצהירים על אהבת נצח מאחורי קיר, כאן יש שדכנים, משפחות, מסורות ומערכת של כללים חברתיים. הבחירה הרומנטית אינה נתפסת רק כעניין פרטי, אלא כחלק ממסגרת רחבה יותר של ערכים וציפיות.
גם כאן יש קהל שמוכן להתמסר לתהליך. פרק הבכורה של העונה השלישית רשם 8.3% רייטינג ו-226 אלף צופים, ואף עקף בשיעור הרייטינג את "הפטריוטים" בערוץ 14. אמנם מדובר בירידה לעומת 10.3% בבכורת העונה הקודמת, אבל הנתונים מעידים שגם בישראל, החיפוש אחר אהבה ממשיך לספק עניין טלוויזיוני.
מעניין שגם נטפליקס זיהתה את הפוטנציאל. בדצמבר 2025 רכשה ענקית הסטרימינג את שתי העונות הראשונות של "ווארט" מרשת 13, ובספטמבר האחרון הן הצטרפו לקטלוג הישראלי שלה. כך מצאו את עצמן שתי תוכניות שידוכים שמציגות תפיסות כמעט מנוגדות של זוגיות תחת אותה קורת גג טלוויזיונית. האחת מציעה ניסוי חברתי מהיר ועתיר דרמות, והשנייה מתעדת תהליך שידוכים המבוסס על מסורת, משפחה וכללים ברורים.
ובכל זאת, יש משהו משותף לשתי התוכניות: בשתיהן החתונה היא היעד המוצהר, והדרך אליה עוברת דרך חשיפה אינטימית בפני הצופים. אלא שבניגוד לעונת בוסטון, שהסתיימה ללא זוג נשוי שנותר יחד, העונה הקודמת של "ווארט" הסתיימה בשלוש חתונות, ואחד הזוגות אף הספיק להביא ילד לעולם.
כמובן, מספר החתונות אינו מדד לאיכות הזוגיות, ובוודאי שלא הוכחה לעליונותה של שיטת שידוכים אחת על פני אחרת. אבל הניגוד הזה בהחלט מעורר מחשבה, במיוחד כשזוכרים שגם תוכנית המציגה עולם של צניעות וכללים חברתיים נוקשים הופכת את רגעי ההיכרות האישיים ביותר של משתתפיה לתוכן בפריים טיים.
בסופו של דבר, אולי זו האירוניה הגדולה של תוכניות השידוכים. הן מבטיחות לנו סיפור אהבה, אבל אנחנו ממשיכים לצפות גם כשהסיפור מתפרק לחלוטין. מבחינת ההפקות, זוגיות מוצלחת היא כמובן תוצאה מבורכת, אבל גם כישלון רומנטי יכול להפוך להצלחה טלוויזיונית. כי חתונה מוצלחת יכולה לרגש אותנו לכמה דקות, אבל פרידה קטסטרופלית מספקת חומר לשיחה לשבועות.
התרעות פיקוד העורף