"למעשה, חשבתי להיות כל דבר שבעולם, אבל לא חלמתי לעסוק בכתיבה", כך התוודה בפנַי במפתיע, בראיון לפני כמעט 40 שנה, המשורר נתן יונתן. "רציתי להיות מורה לספורט, כמי שהשתתף בקבוצת ההתעמלות של הפועל פתח תקווה, או אפילו עגלון, אבל משורר? בכל זאת, משפרסמתי בגיל 16, בראשית 40', את שירי הראשון, 'אלגיה' - או כפי שנקרא במקור 'כשספינות הולכות הימה', ב'על החומה', ביטאון השומר הצעיר - כבר לא עצרתי".

יונתן, שלפני כעשור הלך לעולמו זמן קצר לאחר הגיעו לגבורות, לא נהיה, כידוע, עגלון, אבל מוכר כמשורר המולחן ביותר בזמר העברי (לנתן אחר, אלתרמן, יותר שירים מולחנים, אבל רבים מהם חיבר כפזמונאי). "חופים", "הרדופים", "שיר אהבה ישן", "כמו בלדה", "החול יזכור", "האיש ההוא", "יש פרחים", "נאסף תשרי", "שיר ארץ", "לכל אחד ירושלים", "שירים עד כאן" ועוד מהווים מרכיב חשוב בפסקול של הארץ הזאת.

ביום חמישי השבוע יוקדש ערב לכבוד יונתן ושיריו בפסטיבל מספרי סיפורים בגבעתיים בהנחיית יורם רותם. ישירו: סוזי מילר, מוני ארנון ויעקב נווה. ילוו: פטר ורטהיימר בכלי נשיפה ויהודה הגר בקלידים ובאקורדיון.

סודות מאחורי השירים

לקראת המופע כינסנו בביתה של מילר ברמת גן את מחצית הרכב "האחים והאחיות" של פעם, שביצע רבים משירי יונתן, ואת נווה, שותפו הנאמן להופעות ברחבי הארץ בשנותיו האחרונות.

מבחינת מילר, העוגן הנשי בהרכב "האחים והאחיות", שעלתה ארצה ב-70' מקליפורניה ועד היום ניכר המבטא האמריקאי שלה, ליונתן היה תפקיד משמעותי בקליטתה בישראל. "כשהגעתי הנה, ישר לקיבוץ מעיין צבי, שרתי שירי פולק וקאנטרי וזה מה שהכרתי במוזיקה", מספרת מי שזכורה גם כ"סוזי סורפרייז" מתוכניות האנגלית של הטלוויזיה החינוכית.

"בימי שישי בערב שרו בקיבוץ שירים עם לחנים רוסיים כמו 'על ענפי שיטה', שנתן כתב את מילותיהם. את האיש עצמו הכרתי לאחר שגידי קורן, מייסד הלהקה שלנו, הביא אותי אליה מפסטיבל סטודנטיאלי באוניברסיטת תל אביב. כשעבדנו על התקליט השני שלנו, 'חופים', שהוקדש כולו לשירים של יונתן, הוא לקח אותי, העולה החדשה, לידיים. נתן הסביר לי בסבלנות את המובן של מילים רבות שלא הכרתי, שמע איך שרתי אותן, ושמר על ההיגוי שלי. דרכו התאהבתי בשפה. הוא זכור לי מאז כאדם טוב, בלי מניירות ובלי דאווינים, תמיד עם חיוך על הפנים".

שיריו של יונתן היו נוכחים גם בתקליטים הבאים של "האחים והאחיות". 16 מתוך 42 שירי אלבום "המיטב" הכפול של הלהקה הם מאת נתן יונתן. "השירים של נתן תמיד היו מעמודי התווך של הרפרטואר שלנו, ולמעשה תרמו לאופי של הלהקה", מציין ארנון.

"בשיחות איתנו הוא היה מספר לא פעם על הרקע שמאחורי השירים. כך, למשל, העיר כיצד צצו אניטה וחואן ב'שיר אהבה ישן'. לדבריו, מלחין השיר, נחצ'ה היימן, לאחר שטייל באנדלוסיה, בספרד, פנה לנתן והציע לו לחבר שיר שיתאים לאזור. כך המציא את אניטה וחואן, אבל בלחן אין שום דבר ספרדי. לא רק הם. עד היום עולה השאלה מי היא אותה יעל, המוזכרת ב'על ענפי שיטה', אחד השירים הרוסיים שנתן כתב להם בראשית דרכו גרסה עברית והיה מושר בתנועות הנוער עד שאנחנו הפכנו אותו ללהיט. השמועות מייחסות את השיר לאחת היעלות בשריד, קיבוצו של נתן. כל אחת מהן טענה שהשיר עליה, אבל נתן לא הכחיש ולא אישר".

לדברי השניים מצטרף גידי קורן, מייסד ומנהיג "האחים והאחיות", שהלחין בכישרון רב רבים משירי יונתן, ובהם "כמו בלדה", "שני אלונים", "שירים עד כאן", "אם העולם", "אל הנירים האפורים" ועוד. קורן ממלא זה מכבר תפקיד בכיר בבית החולים הגדול בעולם לרפואת ילדים בטורונטו, בקנדה, ושמר על קשר עם יונתן עד אחרית ימיו.

"את המילים של 'כמו בלדה' ('אם זר קוצים כואב'), שסוזי היא הסולנית בו, מסר לי נתן בפגישה אצל שלמה ארצי לפני שהופיע בספר משיריו", מעיד קורן, "זה היה זמן קצר לאחר נפילת בנו, ליאור, במלחמה, והצער ניכר בו. שיר האהבה הזה, שנכתב לפני המלחמה, הפך לשיר זיכרון לבן, גם אם זאת לא הייתה כוונתו של המשורר. אם יש שירים שהם לא קלים להלחנה, השיר הזה כמו הלחין את עצמו. איך אמר שלמה (ארצי)? 'יזכרו את השיר הרבה לאחר שישכחו את כותביו'.

מאותו מפגש יצאה היוזמה לתקליט ולמופע משיריו של נתן, הן אלה שהיו עד אז מוכרים בציבור, הן אלה שהלחנתי. אז הבינו שזה לא נורא אם מלחינים שירה, וזה עדיף על אי אלה טקסטים מטופשים שכותבים אנשים שאין להם מושג בתחום. אישית, הרווחתי מהקשר בינינו, ידיד יקר".

לעומת מילר וארנון, את המפגש בין נווה לבין יונתן ניתן לתאר כ"אהבה מאוחרת". אלה השתתפו באירוע לפתיחת "שבוע הזמר העברי" אצל נשיא המדינה הקודם שמעון פרס. הפזמונאי דודו ברק, מכר משותף של שניהם ומי שמופיע שנים רבות עם נווה, הכיר ביניהם, וכשהתברר להם ששניהם מתגוררים ביהוד, סיכמו להופיע יחד ביום הזיכרון בעירם. משם הם המשיכו למופע משותף ואותו הם הריצו בשש שנותיו האחרונות של יונתן.

"יעקב ואני שוטטנו במקומות רבים בארץ, בעודנו עולים על הרים ויורדים בגבעות", משמיע נווה את קולו של המשורר המנוח. "השתדלנו ללוות את הנסיעות בהתבדחויות, בסיפורים ובשיחות נפש. נתן לא הבין למה אנשים כועסים, וטען שבשיחות נעימות אפשר להשיג יותר, אם כי זה לא תמיד עזר לו. מי יודע כיום שהוא פתח במהלכים להנהגת 'שבוע הספר'? נתן היה איש שליו ורגוע, אבל הודה שבחלומות הלילה היה רואה תהום מיום שבנו, ליאור, נפל במלחמת יום הכיפורים. בנסיעות היה מחפש חצבים שהזכירו לו את הבן.

הופענו הרבה, בעיקר במערכת החינוך, כשהוא היה מקריא משיריו ועונה לשאלות הקהל. בניגוד למשוררים שהופעתי איתם ודרשו בתוקף שקט מהתלמידים, נתן היה נינוח איתם. כשמורה אחת ניסתה להשתיק את החבר'ה בצעקות מצדה, הוא הגיב ואמר שהרעש לא מפריע לו, אלא לחבריהם של המפריעים, ודרש שלא תוציא איש מהם. אתה לא יודע איזה שקט השתרר שם. ביום בלתי שגרתי אחד הופענו בבוקר לפני תלמידים בבאר שבע ובערב הגעתי איתו, איש במעלה שנות ה-70 שלו, להופעה במועדון זמר בצפת. כשנתן נשאל שם אם זה לא מעייף אותו, השיב שיותר מעייף אותו לשבת בבית".

לדברי נווה, יונתן המשיך לצאת איתו להופעות גם כשכבר היה חולה. "יום אחד התקשרתי אליו לבית החולים ואמרתי לו שצפויה לנו הופעה בעוד שבוע, ושבדעתי לבטל אותה נוכח מצבו", הוא מספר, "'מחר אני משתחרר; אל תבטל', נתן מחה. למחרת הצטמררתי כשקיבלתי את ההודעה על מותו".

"לא ניתן לשכוח את נתן יונתן", מבטיח קורן, המחזיר ארצה חלק ניכר מפעילותו הרפואית, "מוני ואני יוזמים תחרות שנתית ארצית להלחנת השירים הרבים שנתן השאיר מאחוריו ב-20 ספרי שירה עם מאות טקסטים מדהימים. אם קיפחו אותו בכך שלא הוענק לו פרס ישראל, לפחות אפשר להפיץ את שירתו באמצעות הלחנת שיריו".

העצבות נותרה בעינה

ראיינתי את נתן יונתן פעמיים, בשתי תקופות שונות בחייו. לראשונה הגעתי אליו לשריד, קיבוצו במשך 46 שנה, בסתיו 75', כש"האחים והאחיות" יצאו במופע משיריו. הוא היה אז איש צעיר שבלוריתו עדיין לא האפירה, וכקיבוצניק גזעי קידם את פני במכנסיים קצרים ובסנדלים. בדירתו, המוקפת בעצים גבוהי צמרת, משך את תשומת לבי המבט העצוב שניבט מעיניו שנתיים לאחר נפילת בנו.

בשלהי 98', עם הופעת ספרו "שירים על דרך הישר", חזרתי אליו והפעם אל הקן החמים שהקים ביהוד עם רעייתו השנייה, נילי, משוררת ומורה לספרות, שהוא היה כל עולמה ובאחרונה נפטרה גם היא. הפעם פגשתי את יונתן עם רעמה כסופה לראשו, לבוש באימונית ספורטיבית, מסונדל כמו אז. כך ישב על כיסא נדנדה בגינתו, למרגלות עץ פיקוס, וגם בהיותו אז נשיא אגודת הסופרים ניכרה פשטות בלתי מתנשאת בדבריו שופעי החוכמה. והעצבות? היא נותרה בעינה.

מדבריו עלה סיפורו. בן שנתיים היה נתן (נטע) קליין, כשעלה עם הוריו מקייב שבאוקראינה ועד שעבר ב-45' לשריד, גדל בסביבות פתח תקווה. בקיבוץ החל את דרכו ככוורן, המשיך בנגרות ושנים רבות עסק בהוראה לאחר שנשלח לסמינר למורים. כאמור, לא התכוון לחבר שירים. "נקלעתי לכך בשומר הצעיר, שם לימדתי שירים חדשים בכל פעולה", סיפר, "מכיוון שמאגר השירים היה מצומצם, הייתי לוקח שירים רוסיים שאותם שמעתי בבית הורי ומתאים להם מילים עבריות. כך באו לעולם, בין השאר, 'על ענפי שיטה', 'שאון התותחים נדם' ו'דוגית'".

קשה לומר שיונתן היה מאוהב בשירים הפופולריים שנשמעו ברדיו. "בדרך כלל הפזמונים הם ברמה ירודה ביותר, שהולכת ומידרדרת עד שאולי עוד ילחינו את ספר הטלפונים", קבל בראיון ב-75'. אגב כך הטיל חלק מהאחריות על הקהל ש"דרישותיו ירדו והוא מוכן להסתגל לכל דבר" ועל אמצעי התקשורת ש"בולעים כל מה שנותנים להם". הוא בירך על אופנת שירי המשוררים שנפוצה בשנות ה-70. "למשורר אין מונופול על המילים, אבל הוא האמן שלהן", אמר. "טוב שמתפתחת נטייה לחומר שהוא גם לנשמה ולנפש".

את נפילת בנו ליאור הוא תיאר כקו השבר של חייו. "מה שעזר לי לשקם את עצמי ולהמשיך אחריו, עם שכול שהוא למעשה נגד הטבע, היה העיסוק בהוראה ובכתיבה", סיפר כשהוא מוקף בצילומי הבן ששכל בביתו ביהוד, שאותו כינה "חלקת האלוהים הקטנה שלי".

שם יצר יונתן, שעמד במשך שנים בראש אגודת הסופרים, והיה מעורכי הוצאת "ספריית פועלים", הרחק מאסכולות וממשמרות ספרותיות. "השתייכויות כאלה אינן תורמות לשום שירה", קבע, "גם לא הייתה איזו קבוצת משוררים שהתאמצה לשלב אותי בתוכה, ובראשית המדינה לא הצטרפתי למשוררי דור הפלמ"ח. תמיד הייתי רחוק מהעין, רחוק מהלב, כשעם הזמן גיליתי את היתרון שבריחוק ואת הברכה שבקרבה לקהל אוהב שירי".

עשור למותו: השותפים נזכרים בנתן יונתן