השר סער ממשיך בשלו. רגע לפני פרישתו המתוקשרת מתעקש שר הפנים גדעון סער לחפש דרכים לעקוף את הוראת בג"ץ, ולהכשיר מחדש את "חולות", המתקן המשטרתי שמתמחה בגירוש מרצון. ומה לתעלול המשפטי הזה ולקולנוע הישראלי העכשווי? פשוט מאוד. מתקן "חולות" הוא קו האופק שאליו זורמים הסיפורים השונים שמאכלסים את "מנפאואר", סרטו הארוך הראשון של נעם קפלן.

בעידן של מחאות "קוטג'" ו"מילקי" הגיע הזמן ליצור גם סרט מחאה חברתי של ממש, ולא רק תפנוק פייסבוקי. קפלן, שם כמעט לא מוכר לקהל הרחב, אכן עומד היטב במשימה החיונית הזאת, ו"מנפאואר" שלו כמו בא לכפר על גל של עשרות סרטים מקומיים, שהדחיקו ודחקו הצדה את אחת הבעיות המוסריות הבוערות בחברה הישראלית - סוגיית הפליטים ומהגרי העבודה מאפריקה.

עלילת "מנפאואר" מורכבת מארבעה סיפורים מרכזיים, שמתרחשים כולם בכתובת מאוד מסוימת - שכונת שפירא בדרומה של תל אביב. זוהי הסביבה הגיאוגרפית שהתבססה בשנים האחרונות בפולקלור המקומי כמרכז ההתנגדות הישראלית לנוכחות האפריקאית כאן, וכסיבת הסיבות שהובילו מלכתחילה לכינון מתקן "חולות", שבסרט עצמו מאוזכר כמחוז הגזירה האולטימטיבי, כסיביר של ישראל.

הסיפור הראשון עוקב אחר שוטר (יוסי מרשק) המשרת במשטרת ההגירה שצדה את הפליטים, לקראת התהליך המה-זה ידידותי של שכנועם להסכים לגירוש מרצון. סיפור מספר שתיים מתמקד ביריב העיקש של משטרת הגבולות - אינטלקטואל ניגרי (פמפס שמעון אודי), שבתל אביב חוצב את פרנסתו מעבודות ניקיון, ובה בעת משמש כיו"ר ארגון הפליטים בדרום תל אביב.

שני הסיפורים הנוספים שחגים מסביב לגרעין הקשה של שכונת שפירא, מתארים גבר ישראלי מבוגר וצעיר הניצב לפני גיוס לצה"ל. המבוגר הוא נהג מונית מתושבי השכונה (שמואל קלדרון), שנאלץ לצפות בבנו המהגר לקנדה, ביחד עם אשתו, פיליפינית במקורה, ונכדו הקט. בקנדה, מותר לנחש, לא רק ה"מילקי" יהיה זול יותר, אלא בעיקר היחס החברתי לאישה מהמזרח ולנכד המעורב. סיטואציה דומה מזינה גם את הסיפור הרביעי, ובמרכזו נער בן 18 (סאן אינטנסופ) המתעקש להתגייס ליחידה קרבית, אלא שבצה"ל לא ממש ששים לקראת אקט ההתנדבות שלו. הסיבה? הוא חצי-ישראלי, חצי-פיליפיני, וככזה מתקשה המערכת לבלוע אותו.

לפני עשר שנים משך אליו קפלן תשומת לב מסוימת. קפלן, אז בוגר בית הספר לקולנוע סם שפיגל, הפתיע כשסרט הגמר שלו, "צווארון כחול-לבן" הגיע להקרנות בבתי קולנוע ברחבי הארץ. היה זה סרט פוליטי באורך של כשעה, שנבנה סביב טריק שובבי למדי. גיבורו הוא צעיר ישראלי המתכנן לנצל לשם קידום מטרותיו המסחריות איזושהי הפגנת המונים למען השלום, שמתארגנת בחסות ארגוני השמאל בארץ. אותו יזם צעיר מבין כי מרבית המשתתפים באירוע יהיו צעירים אף הם, והם בבחינת קהל מטרה מצוין להפיץ בקרבו אלפי כדורים של אקסטזי.

עד כאן היוזמה המסחרית. הבעיה הדרמטית בסרט הזה נוצרת מאותו הרגע שספק הסמים, גבר פלסטיני, נתקע במחסום משמר הגבול בבית לחם, ותוקע את כל מבצע הפצת האקסטזי של היזם מתל אביב.

כבר מתקציר עלילת "צווארון כחול-לבן" עולה כי קפלן שומר לעצמו זכות לדון בנושאים כבדי ראש, ולעשות זאת לאו דווקא במסלול ההטפה הישירה והמוכרת. כמו הדרך העוקפת שבה הוא הריץ את סרטו הקודם, כך גם המסלול העקלתוני, המקורי למדי, שבו נעים ארבעת הסיפורים ב"מנפאואר". נכון הוא שלא כל הסיפורים שומרים על רמה אחידה, ולפחות שניים מהם מועדים מעת לעת אל תוך מלכודות סנטימנטליות.

אך בטור הזכות של הסרט שולטת העובדה שמאחורי כולם ניצבת השקפת עולם מוצקה ומחודדת, שמוצאת לה ביטויים שנונים, המבהירים את הפרדוקסליות של המצב החברתי בדרום תל אביב.

קפלן והצלם שלו עידו סוסקולני, מיטיבים למפות את דאון טאון תל אביב, תוך יצירת זיקות בין העזובה הפיזית של האזור לבין העזובה הנפשית שמעיקה על תושבי הסביבה. בין שמדובר בדירות המרוטות שלהם, ובין שזהו המראה הלא מלבב של מבנה התחנה המרכזית החדשה ברחוב לוינסקי, הרי הזיעה הבלתי אסתטית של כל אותם בולסי טחינה בפיתה נוזלת ברחוב נווה שאנן, מהווה את תשקיף החברה הישראלית הלחוצה, שבקצה האחר שלה ממתין אותו מילקי מטאפורי, היקר לא פחות מפטריות כמהין.

הטוב בארבעת הסיפורים הוא זה שמתאר את השוטר-הצייד, ואת מערכות היחסים שלו עם עמיתיו ליחידת הציד המשטרתית. כל זאת מבלי לשכוח את אשתו הנרגנת, שאט-אט נמעכת מתחת למכבש החיים הלא נעימים במדינת ישראל החזירית. העובדה שקפלן מצליח להעביר את המסר החד הזה מבלי להסתייע באמצעים תעמולתיים בוטים, היא בוודאי הישגו הגדול של הסרט.

בשביל לשאוב הנאה כלשהי מ"וויפלאש" על הצופה הפוטנציאלי לקיים ארבעה תנאים מוקדמים. חובה עליו להיות מכור לג'אז; נוסף לכך, הוא צריך ליהנות, שומו שמיים, ממוזיקת סווינג בביצועי ביג בנד, שהיא לכל הדעות התת-סוגה הנמוכה ביותר בז'אנר הג'אז; עליו להסכים להקשיב שוב ושוב ל"קרוואן" מאת דיוק אלינגטון, הסטנדרד המשומש עד לעייפה, שמלכתחילה ניתן להגדיר אותו כ"אגם הברבורים" של הג'אז; לבד מכל אלה הוא גם חייב, אבל ממש חייב, לאהוב את גישתו הווירטואוזית מדי של באדי ריץ' אל הטיפול בתופים.

לא כל חובבי הג'אז, למעשה מעטים מהם, יסכימו לקבל על עצמם את תנאי הקבלה הקשים כל כך לקראת הצפייה ב"וויפלאש". וגרוע מכך: בסיום הסרט חובה עליו, על אותו מעריץ סווינג ובאדי ריץ', לשאול את עצמו שאלה נוקבת: האם כל זה היה שווה? התשובה היא חד-משמעית - לא. ועוד פעם לא.

סטודנט למוזיקה שנה א', שאפתן עד כדי גועל, שם לעצמו למטרה להאפיל בכישוריו המוזיקליים אפילו על באדי ריץ', מי שנחשב בעידן הסווינג - שנות ה-30 וה-40 - למהיר ולאנרגטי שבמתופפי תבל, אך בוודאי שלא למעמיק שבהם. להט ההצטיינות של הסטודנט הטירון, שנובע מהרצון שלא לחקות את הקריירה הכושלת של אביו הלוזר, נופל כפרי בשל אל בין ציפורני הטרף של רודן סדיסטי, המכהן באקדמיה למוזיקה כמנצח תזמורת הג'אז המקומית.

לזכותו של הסדיסט בתחפושת המורה, יש לומר שהוא מתעלל בכל הסטודנטים שלו, ולאו דווקא במתופף שלנו. משפיל, מעליב, מרמה, מעביד בפרך, לועג לחלש, דורך על החזק. זהו תפריט ההתנהגות היומי של המורה, אך אין בכך כדי לבלום, ולו לרגע קט, את תנופת השאפתנות של תלמידו, שלנגד עיניו ניצב תמיד הפוסטר של השולף המהיר באדי ריץ'.

העלילה הצפויה עוקבת אחר חזרות אין ספור על "קרוואן". דומה שמחמת תחושת השובע המוגזם שמניבה הצפייה ב"וויפלאש", עלולה יצירתו היפה של אלינגטון להימאס לעד באוזני הצופים/קורבנות שעלולים לרכוש כרטיסי כניסה לסרט.

בעיקרון אין שום הבדל בין סרט זה על אודות מתופף מתחיל לבין סרטי חניכה המשלבים אימונים מפרכים שמתמקדים ברקדניות, מתאגרפים או בטירונות של חיילי מרינס. אותה התגברות על הרודנות, אותה הבלגה על ההשפלה ואותה הנחישות של הגיבור הבודד, תמיד אינדיבידואל, שחייב, אבל ממש ממש חייב, לכבוש את העולם. מה הפלא, אם כך, שהביקורת בארצות הברית כאילו התאחדה לקול אחד ושרה עתה שירי התפעלות לאופן הצגת דרך החיים והמחשבה האמריקאית ב " וויפלאש".

פסטיבל הסרטים ב"סאנדנס", שיש עדיין כאלה הנושאים את שמו בחרדת קודש, הוא התוועדות שנתית של סרטים מעמידי פנים. ערימות של יצירה קולנועית בינונית באופני עשייתה, הנחושה להתחנף אל הקהל הצעיר. "וויפלאש" יצא השנה מהתחרות ב"סאנדנס" עם פרס חבר השופטים, וגם עם פרס חביב הקהל. ריקנותו של מוצר הצריכה הזה בולטת דווקא על רקע העיצוב המצוחצח שלו, ועוד יותר מכך - הצילום הכהה, הגותי במידה מסוימת וצופן הסודות.

וכאן מגיע הקשר הישראלי. שרון מאיר שצילם את "וויפלאש" הוא מבוגרי סם שפיגל, שעקר לאמריקה על מנת לקושש שם את פרנסתו. בארץ נודע מאיר בזכות שיתוף הפעולה שלו עם גור בנטוויץ, בסרטים החביבים "משהו טוטאלי" ו"לרדת מהעץ". השמות הנוספים הקשורים בהפקת "וויפלאש" הם הבמאי דאמיין צ'אזל, שזה לו סרט הביכורים, והשחקנים מיילס טלר וג'יי.ק. סימונס.

טלר, יליד 1987, מגלם בחוסר חן את השאפתן הצעיר, ועבודתו דווקא זיכתה אותו בתרועות הביקורת האמריקאית. סימונס, שחקן ותיק ביותר, שזכור בשל הופעתו בסדרה "אוז", משרטט פה בקווים גסים במיוחד את המורה הרשע, ודומה שהוא כבר בשל לקראת האודישן לתפקיד השטן, אם ביום מן הימים מישהו שם בהוליווד יחליט לצלם את הביוגרפיה של הטיפוס הזה.

"מנפאואר": הסיפור האמיתי של דרום תל אביב, בלי פרופגנדה

ארבעה סיפורים מרכיבים את "מנפאואר", שמיטיב לתאר את דרום תל אביב ללא אמצעים תעמולתיים מיותרים. וגם: פסטיבל "סאנדנס" כבר מזמן לא ערובה לאיכות