"ערסים ופרחות",
הוט 8, 27.10-29.10

"ערסים ופרחות" היא סדרה מצוינת למי שנהנה להאזין לאותו סיפור אלף פעם. ההבטחה שקיבלתי בדף המידע עם הסדרה הייתה קורצת - דיון בשאלות: האם מרבית הערסים והפרחות הם מזרחים? האם מספרם של הערסים והפרחות ההולך וגדל מהווה איום על אופיה של המדינה? והאם הם פרצו דרך לעצמם להפוך לאליטות של ישראל?

חשבתי שהרעיון מצוין. עד היום עצרו בדרך כלל סדרות הטלוויזיה בשלב הפוליטיקלי קורקט לפני שהעזו לטעון שכל ערס הוא מרוקאי. למזלנו הגיעה גם עלייה רוסית, ככה שעל כל קילו ז'וז'ו אפשר היה לדחוף לתסריט קילו וחצי דימה ולעקוף את המוקש.

והייתה תקופה, לפני שהתחלנו לפחד מהחרדים ומדאע"ש, ואחרי שגמרנו לפחד מהערבים, שפחדנו שהערסים הולכים להשתלט על המדינה, אבל שוב, בשל אותו פוליטיקלי קורקט, לא העזנו לקרוא להם "ערסים", אז הדבקנו להם את הכינוי "בבונים". ולהדביק להם את התואר "האליטות החדשות" היה רעיון מצוין נוסף, כי אם הם האליטות החדשות אז התחושה הקבועה שאנחנו הולכים איתה כאן, שהמדינה הולכת לעזאזל, היא בטח נכונה.

וגם פיקנטריה הייתה מובטחת, כי ערסים ופרחות, כמו שידוע למי שיצא מהבית לפחות פעם אחת בחייו, זה בלונד צבוע, ציפורניים צבועות עם ציורים, ועברית ססגונית מדוברת, שבטח מעניינת יותר מהעברית של - נגיד - שגריר בריטניה בישראל, אז יאללה להתיישב מול הטלוויזיה ויאללה בבונים.

לקח לי בערך שתי דקות של צפייה ב"ערסים ופרחות" לתפוס את עומק הבור שנפלתי לתוכו. במקום בסטונרים (בסוף היו שניים) הביאו לי אינטליגנטים, אנשים שיודעים להתנסח, משורר שכותב מנהמת לבו, חכמולוגים שמדברים על הקיפוח. קיפוח וקיפוח וקיפוח. שוב קיפוח? שוב הניגון העתיק הזה? שוב אשמת האשכנזים? בשביל זה הוצאתם אותי מחדר השינה לסלון?

אם היו משדרים את "ערסים ופרחות" בשנות ה-50 היא לבטח הייתה סדרה פורצת דרך. אלא שעברו כמה עשרות שנים מאז והשמעת אותה קינה עתיקה היא מתכון בטוח להבריח צופים מהמסך. אלמלא החובה המקצועית, אני בהחלט הייתי נמלט מהמסך שנייה אחרי שהייתי מבין שאין כאן ערסים ואין פרחות ואין בטיח. יש כאן כמה יוצאי עדות המזרח, חלקם מתפרנסים קבועים ממקצוע הקיפוח, שבאו לדקלם במיומנות וברוב להט את הטקסטים המוכרים והמפוהקים עד זרא.

שוב סופרים את האחוזים הבודדים של בני עדות המזרח שהגיעו לעמדות מפתח. שוב מספרים את האגדה על אותה תקרת זכוכית מסתורית שחוסמת את המזרחים בדרכם אל הפסגה, כאילו קיים מיניסטריון חשאי שסוכניו החשאיים מדלגים בין הצללים ממשרד למשרד ומזהירים את הבוס שאם יקדם את אפללו, נקש ואסולין, יהיה לו אוי ואבוי.

אוי כמה שזה מייגע. אורגיה בלתי פוסקת של כאב. שירת הקיפוח טרה לה לה. זה כבר מזמן הפך למקצוע. הנה בפרק השני ידידתנו הוותיקה, מחוללת מהומות סדרתית, אורטל בן דיין, מתהדרת בתואר המקצועי "אקטיביסטית מזרחית". ואם חס וחלילה נעדר מקומו של כאב של ממש, אל פחד ודאגה - ממציאים אותו. שחקנית התיאטרון חן אלמליח, "פרחה מתוחכמת" על פי הגדרתה את עצמה, נוסעת לבקר בבית הוריה ביוקנעם עילית, גם כדי לקונן על גורלו של הסבא שנאלץ למחוק את כל סימני ההיסטוריה האישית שלו כשעלה לישראל. מה את רוצה, ספק שואלת ספק אומרת אמה, הוא לא נאלץ להסתיר דבר, הוא היה מרוצה, זאת את שלוקחת על עצמך כאב שלא היה.

נכון, היה קיפוח ואין חולק על כך, אם כי אפשר להתווכח על מידותיו של העוול. אלא שהנושא המובטח שהועמד לדיון בסדרה הוא ערסים ופרחות. ובמדינת ישראל נברא ומשגשג גזע של ערסים. קוראים להם "משה". אתה שומע את שאגת "משה" בכל פינה. שואג אותה השכן, הגיס, שואגת הרעיה. אתה שומע את שאגת משה בביקוריך בחו"ל. מכרים שחזרו מהיער השחור בגרמניה בקיץ האחרון סיפרו על שלטי אזהרה לשמירה על בטיחות בפארק שעשועים בשתי שפות - גרמנית ועברית. המלצר במסעדה סמוכה שזיהה כי הם מישראל הזהיר אותם כי אסור לצעוק ולהתרוצץ במסעדה במהלך הארוחה.

משה, חובה להודות, הוא לא הטיפוס שהייתם מעוניינים שבתכם תביא הביתה. הוא בור, הוא אינו קורא ספרים, אינו מודע בדרך כלל לנפח הרב שהוא תופס ולחוסר הנעימות שהוא גורם לסביבה. הוא עושה מנגל על אי תנועה. הוא דוחק אותי מעוד ועוד פינות בארץ. בחגים אני לא מעז לצאת לטיול בגללו. לטורקיה לא נסעתי, עוד כשהיינו חברים של ארדואן, בגלל משה. משה אינו בהכרח פולני או מרוקאי. הוא ישראלי בכל רמ"ח אבריו. משה הוא ערס.

"ערסים ופרחות" הייתה יכולה להיות הרעיון המבריק שהבטיחה אילו הייתה מתמקדת במשה. במקום זאת היא פסקה שמשה הוא מזרחי והחלה מיד ליילל על קיפוח. ואם כבר קיפוח, ראינו סדרות מוצלחות הרבה יותר ממנה.

"משהו ממני",
ערוץ 10, יום ג', 21.10

מי שלא דומע מול הסרט "משהו ממני", זכאי באופן מיידי ורשמי לתעודת בעל לב של אבן. הנה תקציר הסרט למי שהחמיץ: החייל קיוון כהן ז"ל נהרג בשנת 2002 בעזה מירי צלף פלסטיני. בתוך שעו מרגע מותו מקבלים הוריו החלטה חסרת תקדים לשאוב ולהקפיא זרע מגופו כדי לעשותו בעתיד אב. החוק בישראל באותה תקופה לא התיר העמדת צאצאים לאחר מות ההורה, ורחל, אמו של קיוון ז"ל, נאלצה להיאבק במשך ארבע שנים עד שהשיגה את שינוי החוק ואת ההיתר המיוחל.

כשנחלה סוף סוף הצלחה, יצאה לשלב הבא מציאת אם שתהרה מהזרע המוקפא. היא פגשה 200 נשים עד שפגשה באירית, והשתיים אהבו זו את זו מהרגע הראשון. שתיהן יצאו למסע מטלטל בן שנים של טיפולי פוריות כושלים, עד שבשנת 2013, 11 שנים אחרי מותו של קיוון, הרתה אירית והביאה לעולם את בתו, אושר.

ישראל בן ברוך יצר וערך כאן כאמור סרט שבלתי אפשרי לא לדמוע מולו. עוצמתה האנושית של רחל, אמו של קיוון ז"ל, ניכרת מרגעיו הראשונים של הסרט. היא הייתה המנוע מאחורי ההחלטה לשאוב זרע מגופו, היא מזיזה הרים, אפשר רק לתאר - אף שהקרב עם הבירוקרטיה הישראלית אינו מתועד בסרט ולמעשה לא מופיע כלל, וחבל - את הקשיים שעמדו בפניה, את הדלתות שנטרקו ואת אלו שנפתחו.

את שנות התסכול עם עוד טיפול הפריה שנכשל, ועוד אחד, ואת המרוץ ליצירת חיים חדשים מול מבחנות הזרע שהולכות ואוזלות. ואת הכאב במשפחה על אובדן הבן והאח, שלרגעים דומה שלא נגעו בו די, שלא הכילו אותו, כשכוחות הנפש היו מופנים אל המאבק הגדול להביא לקיוון יורש.

הנשים במשפחת כהן מצטיירות כחזקות, כנושאות העול. לינוי, הבת הצעירה, מרשימה ומעוררת התפעלות בהתבגרותה המוקדמת ובעוצמתה הפנימית. משפחת כהן על הוריה ובניה ובנותיה היא מלח הארץ הזאת - נמלטה מאיראן ובאה לישראל, שילמה בדמה על חלומה הציוני, מקימה משלט ופורצת דרך למשפחות אחרות שהגורל הכה בהן ותבקשנה עתה ללכת אחריה. אי אפשר לא להזיל דמעות מול הסיפור הזה.

מה חושב המבקר שלנו על הסדרה "ערסים ופרחות"

רעיון מבריק תורגם, למרבה הצער, לעוד קינת קיפוח משמימה. ובמי שלא דומע מול הסרט "משהו ממני" פועם כנראה לב של אבן