המבקר הפריזאי לואי ווסל היה מזועזע עד עמקי נשמתו. לא כך חשב שיעביר את הזמן בתערוכה שזה עתה נפתחה בסלון הסתיו שבעיר. ציורים בצבעים עזים שטפו את הקירות, טלטלו את חושיו וגרמו לו באותו ערב מר ונמהר, ערב ה-17 באוקטובר 1905, להצטנף, לזעום ולרחם על פסל קלאסי סולידי שנותר בודד וגלמוד ביניהם. המבקר הכתיר את הטראומה בטקסט שהעביר לעיתונו שמילותיו "דונאטלו כלוא בין חיות פרא".
ומאחר שבצרפתית, חיות פרא הן Fauves, מבקר האמנות הנרעש מאוריס דניס יקרא לסגנון הזה "פוביזם", באומרו: "הסנסציה המכאיבה של הבלבול לא עצרה לפני הברוטליות של הצבע".
פוביזם היה, אולי, הזרם הטהור מכולם, הפשוט, של צבעים כפי שהם, הנמרחים על הבד בספונטניות, ללא תוספות, בלי להתערבב, כתגובה בוטה, יצרית, לשכלתנות האקדמית. כמו הבלחות רגעיות אחרות בעולם האמנות, מרד של חבורה המתחברת ואז מתפוררת, שרד הפוביזם שנתיים, אולי קצת יותר, עד פאתי 1908 , אבל השפעתו ניכרה בשנים שיבואו על הקוביזם ועל האקספרסיוניזם.
הדמות הבולטת בקבוצה המהפכנית ההיא, החד-פעמית לזמנה, היה אנרי מאטיס, מהציירים הגדולים והמשמעותיים של המאה שעברה, שנע לו וחולל לו בין שלל סגנונות בחיפוש אחר ההרמוניה המושלמת, בדיוק כמו מלחין שהוגה יצירה מוזיקלית. הוא חקר את הצבע, בלש אחר הצבעוניות וגם היה, איך נאמר, טיפוס צבעוני למדי, עד שעזב אותנו לפני 60 שנה בדיוק (ב-3.11.1954).
מאטיס הנלהב השקיע את כל כולו בציור ומסתבר שגם חקר לעומק את האובייקטים שצייר. אחד מהם היה דוגמנית העירום קרולין ג'ובלו, שנכנסה כעבור שלוש שנים להריון והביאה לעולם את בתו מרגריט. ארבע שנים אחר כך מאטיס יתחתן. לא עם קרולין, עם אמלי נואלי פראיר, שתעניק לו את בניו ז'אן ופייר ותדגמן בשבילו (כמו למשל, ב"קו הירוק", יצירה נהדרת המושפעת מאמנות יפנית שמאטיס מאוד התעניין בה).
גם במרגריט, הבת שהשניים יגדלו יחד, ישתמש כמודל. יצירותיו יהיו אנרגטיות, סוחפות, גם תאוותניות, בדיוק כמו מי שיעמוד מאחוריהן. במאה החדשה, היא המאה ה-20, יציג מאטיס תערוכת יחיד ראשונה, יעקור לדרום, יתיישב לזמן מסוים בריביירה, ויהיה שותף לאותו ערב ססגוני בסלון הסתיו. עוד מעט יגיעו השנים הפוריות והחשובות ביצירתו, על הגדה השמאלית של הסיין, ברובע מונפרנאס, הלב הפועם של עיר האורות. שם יכולת לפגוש בערב אחד את מודליאני, פיקאסואו סוטין. שם, באווירה התרבותית כל כך, הרגיש מאטיס כמו בבית.
ב-1909 הזמין אספן האמנות הרוסי סרגיי שצ'וקין ממאטיס שני ציורים על מחול ומוזיקה. את "הריקוד", שנועד להשקיף על מדרגות ארמונו של שצ'וקין, צייר פעמיים, ראשית כסקיצה ואחר כך, כעבור מספר חודשים, כציור שלם ומוחלט. הוא החדיר לתוכו את אהבתו הגדולה לתנועה, למקצב ולמוזיקה (מאטיס אהבלנגן בכינור וניפק יצירות שענו לשמות כמו "המוזיקה", "פנים עם כינור" או "שיעור בפסנתר").
העבודה לכאורה אינה מורכבת: מעגל של דמויות עירומות, צבועות בכתום, רוקדות על קצהו של הר ירוק תחת שמיים כחולים. אפשר לומר שמדובר ביצירה מתה, משום שהדמויות, שצוירו מוארכות, מעוותות, הרי הוקפאו; אבל בעיניו של הצופה, הן נמצאות באותו רגע ממש בעיצומו של מחול סוער, כמו מבקשות להיחלץ מתוך המסגרת, וקשה שלא להתמכר למוזיקה הבלתי נשמעת בנוף הבלתי קיים. כל היופי הזה, אגב, לא הפריע לשצ'וקין להתלונן בפני מאטיס שבציור יש עירום.
ב-1910, שנת "הריקוד", הוא יצר גם את "חדוות החיים" בעקבות הדפס של קראצ'י מהמאה ה-16. גם כאן אפשר להבחין בבירור שהוא אינו רוצה להעתיק את המציאות כפי שהיא אלא לברוא אותה מחדש, להתייחס לרגשות שהיא מעוררת בו, להעביר אלינו את עצמו ולא אותה. הצופה ביצירה לא רואה רק את מה שמאטיס ראה, הוא רואה גם את מאטיס עצמו, או ליתר דיוק, את מאטיס חווה בגופו ובנשמתו את המראה הנשקף לו מבעד לעיניו.
מאטיס הוא לא רק המתווך בינינו לבין המציאות, הוא אפוא המציאות הסובייקטיבית עצמה, הוא חלק מהיצירה. ואי אפשר לדבר על היצירה בלי להבין מי הוא האמן שיצר אותה. לכן, הדמויות ביצירה זו, וברבות מיצירותיו האחרות, פחות חשובות. הן לא ריאליסטיות, הן דו-ממדיות, הן אינן נראות כבני אדם. הקווים, הקומפוזיציה, התנועה, ובמיוחד הצבעים - חשובים הרבה יותר. את הפורקן לעיסוק בציור, ואולי את החדווה בעקבותיו, מצא מאטיס בהשלכת כדורי חימר מבעד לחלון לעבר כל מי שעשה את טעות חייו ועבר סמוך לביתו.
כשמאטיס עסק בעצמו, חשבו אשתו ובתו על האומה, הצטרפו למחתרת הצרפתית, ה"רזיסטנס", השתתפו בלחימה בכובש הגרמני, ואף שילמו על כך מחיריקר. אשתו אמלי נעצרה ונכלאה, ובתו מרגריט סבלה עינויים מאנשי הגסטפו, נשלחה למחנה ריכוז ונמלטה משם. מאטיס עצמו נשאר בצרפת ולא נפגע כלל, משום שהרמן גרינג לא מנע ממנו לעבוד. הוא כבר היה אדם אחר, חלש יותר, עסק כאמור בחריטה ובחיתוכי נייר, ולאחת העבודות קרא "איקרוס", כשמו של אותו טרגי מהמיתולוגיה היוונית.
מותר להניח שהיא ביטאה את שאיפתו של קשיש חסר אונים לעוף גבוה. הוא הלך לעולמו בגיל 85 , והותיר מאחוריו שלל ציורים נפלאים, פסלים, מגזרות, מה לא. אמנים גדולים, אתם יודעים, אולי מתים, אבל יצירותיהם רלוונטיות תמיד. גם בארץ. לא רק ציירים ישראלים מעידן אחר, כמו נחום גוטמן וראובן רובין, הושפעואו הגיבו למאטיס.
גם יוצרים מקומיים של סוף המאה הקודמת, כמו המוזיקאי עופר אקרלינג, שבאלבומו "מיסטר לינג" יש קטע טריפ-הופ חושני בשם "מאטיס"; או הסופרת יהודית קציר, שפרסמה ב-1995 את הרומן הראשון שלה, "למאטיס יש את השמש בבטן", שחלק עמנו סיפור אהבה בלתי אפשרי בין סטודנטית צעירה למרצה, וככל הנראה הושפע מיחסיה של קציר עם המרצה והעורך הספרותי מנחם פרי.
מילות הפתיחה של הספר הן, לכאורה, הסוף: "המכונית עם זוג האוהבים בתוכה שעטה אל קצה הגשר, התהפכה, וצללה בנהר. הכתובת 'FIN' הלבינה על רקעבית הקברות. מלבן האור השרוט הבהב, וכבה".
התרעות פיקוד העורף