שלום לכם, קוראים לי בן עיון עמיר/ וברצוני היום לחשוף בבכי ובשיר/ את ערוותם של אחמד ובאשיר/ ולגלות לכם שכל הערבים/ לדבר אחד רק מייחלים/ שרק תפנו להם את הגב/ והם בו יתקעו בפרץ של שמחה ואלימות/ את הסכין של הקצב/ כי ככה החלאות נולדו – כפויי טובה/ ינקו עם החלב זדון וחוסר אהבה/ שלום, קוראים לי בן עיון/ אני זמר גאה/ וגם אם חרוזי צולעים ואת רובכם אני מלאה/ חשוב לי להדגיש שאת דברי הפיגולים/ כתבתי בהשראת האלוהים/ שלום לכם שמאלניים, בוגדים, צבועים, יושבי קרנות/ אותי לא תלמדו דבר על השואה ומוות בקרונות/ ותשוקתכם, אות קין של גזען על מצחי להדביק/ לא תצלח ולי כלל לא תזיק/ כי את תולדות עמי אני מכיר היטב/ ושירו של דן פגיס על הקרון החתום/ יושב אצלי עמוק בלב/ שלום עליכם, קוראים לי בן עיון עמיר/ את הסמים אותם צרכתי בימי הנעורים/ החלפתי באופיום להמונים/ ומכיוון שיש לי מסילות אל המשיח/ היטב אני יודע מה אני מסיח".
"אני מרגיש שאפשר להמשיל את מצבנו למטוס נוסעים שאיבד את מנועיו, נמצא בצלילה לקראת התרסקות, ונוסעיו ממשיכים לריב אחד עם השני על עניינים של מה בכך, תוך עיוורון מוחלט להתרסקותם ההולכת וקרבה. "אנחנו חיים במדינת אפרטהייד כבר הרבה שנים. לא אפרטהייד נוסח דרום אפריקה, אלא גרסה יותר מרוככת וממותנת שלו. אפרטהייד מוסווה. שורה שלמה של חוקים המבצרים את חוסר השוויון המובנה בחברה הישראלית בין יהודים לערבים.
אבל, כמאמר השיר של אהוד מנור, אין לי ארץ אחרת, גם אם אדמתי בוערת. ולא, אין לי כל כוונה לעבור למקום אחר. אני כאן. שפתי היא העברית. שפה, שלצערי, הולכת ומתרוקנת. השורשים שלי נעוצים באדמה הספוגה בדמי ובדם רעי המתים, הקבורים בה, ואני קשור אל ישראל החולה והמדממת בכל נימי נפשי. את המעט שאני אולי יכול לעשות כדי לסייע בריפויה, אעשה, גם אם יתברר לי שנגזר עלי אבדון".
התרעות פיקוד העורף