"אהבת עולם", יצחק לאור,

ידיעות ספרים, 376 עמ'

בעמוד 360 בסיפור שהולך ומיטשטש במכוון ככל שהוא קרב לליבתו, כותב איציק לאור, דמות מדמויות הרומן: “התכוונתי לפתוח את הספר שלי במשפט הזה: ‘באחת הכיכרות העגולות, בין שדרות של ארגזי ענבים, קנקני משקה תמרים ועשבי תיבול (...) חנויות ודוכנים, בחום, זבובים גם, כמובן, זמזמו, ודבורים זמזמו גם, וצרצרים, הרבה, וציפורים באוויר (...)'". המשפט מתארך עוד ללא נקודה לנשימה, גם לא כשהאקזוטיקה הפסטורלית של עזה מנוקבת באירוע אלים וזר בכיכובם של שניים מחיילי צה"ל.

איציק לאור, מרצה לספרות, המואשם בניבול פיו בשיחות עם סטודנטיות, וקרוב בקרבה עובדתית מסוכנת לסופר המוכר יצחק לאור, הוא דמות אחת משמונה דמויות שמוסרות את הסיפור הישראלי המר הזה. יצחק לאור הסופר בחר לבסוף להתחיל את הסיפור בקולה הנשי המרוחק של רות, אהובתם הנחלמת של קציני וחיילי ממשל עזה ב-1967. קולותיהם של עוד שישה בני אדם יגלגלו אל פתחנו עלילות קשות, ואיש מן הדוברים לא יהיה עד מהימן. הקורא, ממש כמו בחיים, לא יידע על מי לסמוך. מטרתו של הסופר אינה להביא את החידות לפתרונן. הרומן שלפנינו מניח רמזים לתקריות נוראות, אבל מה באמת קרה בעזה בשנה שלאחר מלחמת ששת הימים, לא ניוודע בספר הזה. ערימת הסודות האפלים מאותה תקופה רק תצבור הסתרות וסתירות.

המסַפרים, הקרבים עתה לגיל 60, החלו כבר לפני הצבא את חיי הזיוף, הרמאויות הקטנות והגדולות, התפלות והרשע שלהם. ברומן של לאור אין אנשים סימפתיים, גם לא חוויות נעימות. לא בעבר ולא בהווה. לא במאגר הקולקטיבי ולא בביוגרפיות הפרטיות. דור ההורים בא מן השואה, דור הבנים, גיבורי הספר המופרעים איש-איש בדרכו, עוצב בין 67' ל-73' ועד לאחר רצח רבין. ודור העתיד? נמלט לאמריקה, או חולה, או מתנתק לחלוטין מהמשפחה. לאור מבקש לפרוש שטיח דהוי ומטולא, חלקיו חופפים זה את זה, סותרים זה את זה, והססגוניות שלו מתעמעמת בשל הזמן הפועל לרעה.

“אהבת עולם", שאין בו טיפת אהבה אנושית אלא רק אידיאל של אהבה שלא תמומש, הוא מפגן עוצמתי נוסף במערך היצירה של לאור. יותר משהוא מעצב בני אדם הוא מתאר את מהותם. הם בורחים לפריז, או ללונדון, אבל מעצמם אין להם מפלט. ה"עצמי" יישאר חסר. עשוי משברים שנמצאו וחסר חלקים שלא נמצאו, כמאמר שירו של המשורר לאור, “כד", המובא כמוטו לספר: “כאב חד ליד כד./ מרכיבים אותו משברים/ שנאספו ברוב עמל. עוד/מעט יראו מה לא יימצא/ לעד. והכד ככה בחסרונו/ יעמוד כמו הנשמה//".

הטונים האירוניים, שזולגים בקלות מפי רוב הדוברים בספר, נזהרים שלא להגיע אל גבול הסאטירה. ולכן מוחש בצדם היטב “הכאב שליד הכד". דומה שהגבול נחצה רק בחלק שבו דוברת דמותו של איציק לאור. הסופר לאור משתלח כאן באקדמיה (הכוללת את דמותו הבזויה של המרצה לאור), וככל שהפרק הזה מהנה בעסיסיותו המרירה, הוא חסר את מלוא הכוח של שאר פרקי הספר.

אין להיבהל מסחרחרת השמות וקשרי החברות והמשפחה שהסופר מטיס סביב ראשו של הקורא. החוויה האמנותית העזה נתרמת אך לא תלויה בכך שתזכרו שכרמלה, מי שהייתה מזכירתו של מושל עזה, בועז, היא עכשיו אשתו, וכי זוגתו הראשונה הייתה רות, המרכזנית מהממשל, שכולם היו מאוהבים בה והיא הייתה ועדיין מאוהבת בדוד וכו'. אפשר, כמובן, לשרטט בצד תרשים של הקשרים הבינאישיים, שלאור רוקם לצורך הדגשת הרושם שכולנו דבוקים כאן בעיסה אחת. אבל ההנאה ממעשה הספרות שלו טמונה בעיקר ביכולתו לעצב את תחושת הכאב החד בעצם המארג הצפוף של חוטי המהות האנושית הסבוכה בחוטי המציאות הסבוכה לא פחות.

הוגים

כרך “חליפת מכתבים" בין חנה ארנדט לגרשום שלום (תרגום: גדי גולדברג, בבל [עיון], 512 עמ') הוא תיבת אוצרות למביני דבר אך גם להדיוטות המתעניינים באישים ובהגותם. מכתבי השניים, מענקי הרוח היהודים ששילחה מתוכה גרמניה של המאה ה-20, חושפים את הנושאים המשותפים להם כמו גם את המחלוקות. שלום הגיע לישראל כבר ב-1923 ממניעים ציוניים, וארנדט הצליחה להימלט מהנאצים דרך צרפת, ספרד ופורטוגל עד שעגנה ב-1941 בניו יורק. ההתכתבות ביניהם מעידה כי לאחר השואה עסקו שניהם רבות בהצלת נכסי ספרות ומסמכים יהודיים באירופה. אזכורים משניים של פרטי חיים אישיים (מחלות, מסעות בעולם) חושפים את הקרבה בין השניים. יותר מכל נגלה כאן דיאלוג ייחודי בין שני מוחות דגולים, שחשיבתם הפילוסופית והמדעית הביאה לעולם ספרי תיאוריה חדשניים ונועזים.

בהגיעה לניו יורק התבשרה ארנדט על התאבדותו של ידידם המשותף, ואלטר בנימין, שממנו נפרדה כשנה קודם לכן במרסיי. לפי מכתבה של ארנדט, בנימין דיבר פעמים אחדות על ההתאבדות כאופציה היחידה שנותרה ליהודי שנתקע בצרפת.

מתוך מכתב של ארנדט לשלום, 17 באוקטובר, 1941, ניו יורק: “באביב 1940 נכנסנו כולנו בלב כבד אל הקונסוליה האמריקאית (...), התחלנו לקחת שלושתנו ביחד שיעורי אנגלית (...) לבנג'י הייתה משאלה אחת: ללמוד די כדי להיות מסוגל לומר שהוא לחלוטין לא אוהב את השפה. וזה אכן עלה בידו. קשה לתאר את החלחלה שלו מפני אמריקה, ומספרים שכבר אז אמר לידידים שהוא מעדיף חיים קצרים בצרפת על פני חיים ארוכים באמריקה".

פלמ"חניקים

כבת לפלמ"חניקים מחטיבת יפתח, הצירוף “הגדוד השלישי" (מאת איתמר רדאי, ספריית יהודה דקל) עוטף אותי בחמימות. חברי הכשרת עין גב והכשרת דגניה מהגדוד היו ההורים שלי. מיהרתי לרכוש את הספר מטעמי סנטימנטים. עיצובו מעורר תמיהות, אבל מה אכפת? התמונה של אבא מופיעה על כריכתו הפנימית, גבר שחיוכו יפה מחיוכי כל הגברים, ובספר פנימה מצוטטות כמה עדויות שלו. אני מניחה שיש עוד מתגעגעים כמוני, ולכן, לרכישה יש לפנות ל"עמותת דור הפלמ"ח", רח' לבנון 10, ת"א. טל': 6416484 – 03.

אחרי הסערה, הנה הביקורת: אז איך "אהבת עולם" של יצחק לאור?

כולל גרסת איציק: שמונה דמויות מספרות את חייהן מאז נפגשו בעזה, 1967, ועד לאחר רצח רבין. מארג ספרותי עוצמתי שאין בו אף עֵד מהימן