הכתבה הזאת נולדה מסטטוס שפרסם מוטי אמיר, לשעבר איש רשות השידור, בדף הפייסבוק שלו. "מעשה שהיה. ספר הסודות של קול ישראל", כתב אמיר. "בוקר אחד החליט קריין החדשות ביידיש שהוא יבחן כמה מאזינים לו. במילים אחרות - בשביל כמה מאזינים הוא נאלץ להשכים ולשדר חדשות ביידיש משש בבוקר. הוא פתח את המהדורה שלו במשפט: 'ביטה יודן, קיש אין תוחעס' ("בבקשה יהודים, שקו לי בתחת" - כס"ו) והמשיך לעיקר החדשות. מרכזיית הרדיו נסתמה באלפי שיחות של מאזינים כועסים ומנהל הרדיו המיתולוגי גדעון לב ארי השעה אותו מהעבודה. עתה, משרשות השידור נסגרה ונמצאת בפירוק, הגיעה העת לגלות סודות".
צודק. רק אסור לשכוח שבמקביל לתקלות המעצבנות ולרגעים המשעשעים הייתה עשייה רבת שנים. רשות השידור הייתה לא פחות מאימפריה, ומחילה ממי שהספיק לשכוח זאת. מפאת כבודן של חלק מהדמויות נשמור על חסיונן, אבל נזכיר בחצי משפט את המהלומות שהוחלפו בין שני שדרים ותיקים ומוערכים סביב נושא החניה מחוץ לבניין קול ישראל, את הסטוקר שעוקב אחרי ורד יפתחי ואהרן פררה, שנע בין מאניה לדפרסיה, בין אהבה עמוקה לשנאה יוקדת. סודות שרק אנשים שנמצאים בתוך המערכת יודעים לספר. נזכיר במילה את העובדה ששניים מתוך שלושת העיתונאים הראשונים שהורשו להיכנס לגראונד זירו לאחר הפיגוע במגדלי התאומים הם אנשי רשות השידור אורן נהרי וזליג רבינוביץ, ויש עוד.
אבל לא באנו לקלקל שמחות. להפך. ותודה לכל מי שהתגייס - מאחורי הקלעים ולפניהם. אי אפשר לדבר על רשות השידור בלי להזכיר את מלאכת הקודש של נתיבה בן יהודה ז"ל, שאספה את יצירות הפאר של המגישים שהתגלגלו לקורסים ללשון עברית באוניברסיטאות. ביניהן תיאור משחק כדורגל עם המשפט האלמותי "השחקנים ירדו לכר הדשא" (חרא דשא, בהגייה נכונה), הדיווח על הארכיבישוף קפוצ'י ממזרח ירושלים, איש הכנסייה היוונית, שנתפס בגין שיתוף פעולה עם אש"ף ובעקבות כך נעשתה בדיקת "כליהם של נזירה וכומר" (בהגייה נכונה: "נזירה וחומר"), מה שהוביל לתגובות של מאזינים על כך שלא ייתכן ש"כל קריין וחריין יעלה לשידור". ותיקי הרשת התגייסו בשמחה לספר לנו את הסיפורים הכי מקסימים שנאספו במהלך ההיסטוריה. היו או לא היו? זה ממש לא משנה. היום הם חלק בלתי נפרד מהדנ"א הישראלי. אם תרצו, גלעד הבנוי מילים.
נרחיק לירח. לפני כן, נספר על התחרות ששררה בין המחלקה הערבית למחלקה העברית. "היו מריבות, קללות והתנצחויות, כי שעת השידור שלהם הייתה לפנינו", נזכרת שרי רז. "הם היו גונבים חומרים ומציגים אותם לפנינו. מוטי קירשנבאום לא הסכים לדברים האלה. לא היו לוויינים והיינו צריכים לחכות לחומרים. מוטי הלך לסרטייה והביא לשם קטע של אמודאי בקרקעית האוקיינוס. זה נראה כמו אדם שנחת על הירח. החלטנו שאת הפילם הזה הוא ישים במגירה האישית שלו, שתמיד הייתה נעולה.
"הלכנו לאכול צהריים אבל לפני כן דאגנו שאלינו יגיע הסרט מ'ויז ניוז', סוכנות החדשות העולמית של סרטונים, טרום עידן הלוויינים. איכשהו זה הגיע לג'ו בראל, מנהל מחלקת החדשות בערבית. עובדי המחלקה עשו אמבוש על החדר, התגנבו ולקחו את הסרט הזה. חזרנו חזרה מהאוכל, התקרב הזמן שהיו צריכים לערוך ולעלות עם זה לשידור. הם צפו בזה בחדר הצפייה, נכנסנו כולנו, החלה הקרנת הסרט, והם כמובן התפעלו מהחומר המצוין. פתאום עבר דג ענק על המסך. 'מה, יש דגים על הירח?', שאל אחד מהם". הסרטון, אגב, לא שודר בסופו של דבר.
"הבמאי הזה, שבעבר עשה סדרה על נירון קיסר באירלנד, העביר לנו קורס מעולה. כל מה שידעתי על טלוויזיה היה משם. על פי חלק מהחוקרים, נירון קיסר שרף את רומי. לימים הבנו שמרוב שלנטין רצה לעשות סדרה ריאליסטית, הוא שרף שם את האולפנים. הוא היה כל כך מבוהל שעלה לטיסה הראשונה שיצאה מאירלנד, וזו הייתה לישראל. "אגב, הקורס היה מאוד בעייתי כי אליהוא כ"ץ ועוזי פלד, שני אנשים טובים אך תמימי לב, מונו להנהלה הראשונה של הטלוויזיה. הם נסעו ברחבי אמריקה, הביאו כל מיני מומחים, במאים ועוזרות הפקה שעבדו ברחבי ארצות הברית. הם חיו על חשבון הטלוויזיה במשך שלושה חודשים במלון גני יהודה בירושלים".
הימים הם ראשית שנות ה-70. צוות נרגש של שחקנים, מרביתם עולים חדשים, מתייצב בכיכר דיזנגוף לצילומי אות הפתיחה לתוכנית ללימוד אנגלית של הטלוויזיה החינוכית. הכוונה כמובן ל"היר ווי אר". מיס קפלן השלומיאלית, דני גולן קצר הרוח ורמי השובב שרים בגרון ניחר: "Here we are at the ."Dizengoff Circle בתום הצילומים נשלחים הסלילים אל המפקחים ללימודי אנגלית.
התשובה הזועמת לא מאחרת לבוא, בדמות מכתב מנומק היטב ובו טענה ברוח זו: "דיזנגוף סנטר הינו ציון מקום בעייתי בשל הספציפיות. מדובר בתוכנית הפונה אל כולם, ולא רק אל תושבי תל אביב". מכאן התגלגל הנוסח החדש עם המילים המוכרות: " Here we are in the center of town, look !". המיני־דרמה הזאת לא העיבה במאומה על התוכנית, שהפכה למיתולוגית עוד בחייה, והפתיח שלה לאורח של קבע בערבי שירה בציבור.
השנה היא 1938. נרשמת אז התקלה האנושית הראשונה בשידור חי: הקריינית פונה בשידור אל הטכנאי מרסל נוי, לשעבר זמר אופרה ידוע בוינה שעברת את שמו מנואה. היא שואלת פעם אחר פעם: "אדון נוי, האם אתה שומע אותי?". "חשוב להזכיר שאז היו נימוסים בריטיים", מזכיר איזי מן, איש רדיו ותיק ומחבר "קול ישראל מירושלים - מדינה מאחורי המיקרופון". "כעבור דקות אחדות החל הטלפון לצלצל. על הקו היו מאזינים שתהו אם יש לנו ברדיו דרך ישירה לדבר עם הקב"ה? המזכירה לא הבינה מה פשר התלונות, עד שהסבירו לה ש'אדון נוי' בהטעמה אשכנזית נשמע כמו 'אדוני'". מן מציין שרוב הטעויות לא היו טכניות אלא אנושיות, עם העבודה סביב השעון.
השדר התקשר אל שרת להתנצל. "איך אדע שכנים הם דבריך?", שאל. התשובה הייתה "אם הייתי יודע שזה אתה, לא הייתי אומר לך "שק לי בתחת'". שרת קיבל את ההתנצלות. אגב, כל מה שרצה לומר, שלא אומרים "לרכב על אופניים" אלא "לרכוב על אופניים".
בשלהי שנות ה-80 , מספרת שרי רז, הופיע המנצח דניאל אורן עם "נבוקו", האופרה הראשונה בניצוחו. "באתי עם הצלם שלי משה ניניו לאולם המופעים. האולם היה חשוך כך שאי אפשר היה לצלם את הכתבה. ביקשתי מחנה מוניץ, מנהלת האופרה, להגביר את האור והיא שלחה אותי לדבר עם דניאל אורן. אני מציגה את עצמי, והוא אומר לי: 'שרי רז, מה את רוצה? עד חצי המלכות. את בטח רוצה את מקהלת העבדים". אמרתי 'ברור', אף על פי שהם סיימו את תפקידם.
אורן קרא ברמקול: 'בשביל שרי רז תעלו כולכם בחזרה לבמה. אנחנו מבצעים שוב את מקהלת העבדים'. "מירכתי הבמה נשמעה אנחה של 400 איש. הם התלבשו, עלו לבמה וצילמנו אותם. הוא שאל אותי: 'את לא שואלת למה אני עושה בשבילך עד חצי המלכות?'. אמרתי שאני אכן מתפלאת". בתגובה, סיפר אורן שבילדותו ביפו, נכד לסבא ערבי ולסבתא יהודייה, קרן האור היחידה בחייו הייתה התוכנית שהגישה רז לילדים ונוער, "בכותרת ובשוליים", בימי חמישי בשש וחצי. השורה התחתונה: "אם את הארת את ילדותי בזמן כל כך חשוב, שאני לא אתן לך את מקהלת העבדים?".
בשנות ה־ 40 שודר קונצרט. כשהטכנאי בתחנת המשדרים ברמאללה שמע שצלילי הפסנתר חלשים מאוד, הוא התקשר אל הטכנאי באולפן ושאל למה הקטע של הפסנתר מאוד חלש. "ככה צ'ייקובסקי כתב את זה", ענה לו. הטכנאי מרמאללה ביקש: "אז תקרא לו לטלפון ותסביר לו".
שנות ה– 90. אל נשיא המדינה עזר ויצמן מגיע אורח. גדעון רמז, אז עורך חדשות החוץ של קול ישראל ואורן נהרי, עורך חדשות החוץ של ערוץ 1, ידידים ומתחרים, מרגישים שהאורח הצעיר שבא לבקר את הנשיא ויצמן, מיסטר ג'ורג' בוש, עוד יגיע לגדולות, והולכים לפגוש אותו במשכן הנשיא. ויצמן מציג אותם בפני האורח ומתמקד ברמז. "אתה רואה את הבחור הצעיר הזה? אביו היה המפקד שלי. הערכתי אותו", משחזר נהרי. רמז מסתכל על הנשיא ואומר לו: "אדוני הנשיא, אני סבור שהמושל יודע בדיוק איך זה להרגיש שמשווים אותך לאבא שלך כל החיים". בוש פרץ בצחוק ואמר: "זאת לא הבעיה. ההשוואה לאבא היא החלק הקל. עם ההשוואה לאמא אף אחד מהבנים לא הצליח להתמודד".
8.5.95 , יום השנה ה־ 50 לסיום מלחמת העולם השנייה. אורן נהרי אמור להגיע למוסקבה ולשדר ממנה שידור ממלכתי מכובד. המטוס נוחת באיחור. "זמני לוויין הם חלונות של עשר דקות. לא הגעת בזמן - הפסדת", הוא מספר. "אנחנו נוחתים בהיסטריה מוחלטת. אבי כהן המפיק שלי ואני רצים החוצה והמכונית שהזמנו איננה. אנחנו עומדים באמצע שדה התעופה במוסקבה ונוקטים בפתרון הקלאסי - מרימים יד עם שטר אמריקאי נכבד. עוצרת לידנו מכונית וולוו עתיקה. אנחנו צריכים להגיע למלון הגדול בעולם, מלון 'רוסיה'. הנהג טס כמו מטורף, נשארו 11 דקות לסיום הלוויין.
"מהחלון אנחנו רואים שבקומה השלישית מחכה ציוד צילום. רצים לקומה השלישית כאיילות ובהתנשפות קלה אומרים בחיוך גדול: 'איגוד השידור האירופי, האירוויזיון'. הבחור שנמצא שם אומר לי: 'לא, ,'CNN מראה לי קומה 11. אני מגיע לשם בלי אוויר לנשימה. איש הצוות מוציא אותי החוצה למרפסת, הרוח כמעט מעיפה אותי. מעלה אותי על סולם, עליו פלטה, עליו עוד סולם ועוד פלטה. עוד שתי שניות לזמן לוויין. מעבר לערפילית אנדרומדה שבמרכז היקום אני שומע: 'שלוש, שתיים, אחת, ובמוסקבה נמצא שליחנו אורן נהרי. אם כן, ספר לנו מה התחושות הערב במוסקבה'. מאיפה לי לדעת, אין לי מושג, הרגע הגעתי". ואז אבי כהן אומר לי: 'עכשיו תסתובב". הייתי באחת הנקודות הגבוהות של מוסקבה. החלו זיקוקים שהאירו את שמי העיר. זה היה אחד המראות המרהיבים שראיתי בהיסטוריה".
ומה קורה כשמגיעות תמונות טריות, אבל למגיש אין מושג מה הסיפור מאחוריהן? "הגשתי את מהדורת 'מבט', ובשעה ששודרה קרה אסון למטוס מטען שלאל־על, שהתרסק לתוך שכונה באמסטרדם", מספר יעקב אחימאיר. "הגיעו תמונות טריות אבל לא היה לי מושג על מה מדברים. הקרינו את הצילומים, ואני הייתי צריך לתאר את מה שאנחנו רואים ולפרש. איכשהו זה עבר בשלום".
נעבור לחפירות ארכיאולוגיות בעיר דוד ולהתנגדות החוגים הדתיים למה שנתפס בעיניהם כחילול קברים יהודיים, כשבראשם הרב המנוח שלמה גורן. "הוא ביקש שאבוא אליו לפני צילום התוכנית 'מוקד', רצה להסביר לי משהו", מספר אחימאיר. "נפגשנו, ובתוך קנקן היו לו עצמות אדם. הוא שפך את זה על השולחן ואמר: 'זה מה שיש שם'. "הגיע זמן התוכנית. מתייצבים לפני שני אריות, בלי מירכאות: האחד הרב גורן, ענק בתורה, ומולו פרופ' יגאל ידין ז"ל. זה היה ויכוח בין שני ענקים שטוחנים זה את זה.
גורן שופך על שולחן בטלוויזיה את מה שהוא הגדיר כעצמות, מדבר, מדבר ומדבר, ואני רציתי לתת את רשות הדיבור לידין, ושאלתי בשיא הנימוס: 'שמא יבלום כבוד הרב את פיו?' הוא לא שמע או שעשה את עצמו כלא שומע והמשיך לדבר. "נגמרת התוכנית, יוצאים החוצה. עובר לידי טוביה סער שהיה מנהל החדשות, נותן לי דחיפה במותן ואומר לי בשקט: 'תתנצל'. שאלתי 'על מה?'. אני אומר לרב הראשי גורן 'יצאו מפי מילים לא נאות, ואני מתנצל בפניך'. גורן שאל: 'על מה?'".
"מתברר שבדיווח שלא שמעתי בעת שכיוונתי את הדיסק סופר שהוא תלה את עצמו על עץ. המזל שלי היה כפול. קודם כל, לא היה מי שיתלונן במשפחה כי הוא רצח אותם כעשרה ימים קודם. דבר שני, גם אם כן, זו רק השורה הראשונה בשיר. אחר כך מגיע 'הים הוא עמוק' ו'מה אכפת לציפור'. מזל עוד יותר גדול שלא אמרתי מאיפה השיר הזה לקוח: מהמחזה 'אין מקום לשניים על עמוד החשמל'".
התרעות פיקוד העורף