היו ימים שבהם פיסת בצק מטוגנת בשמן עמוק וממולאת ריבה הייתה מקור אמיתי לאושר. מלווה בטקס הדלקת נרות צנוע, בבית הספר או בבית, לפני או אחרי איזה פסטיגל (בתקופה שבה היצע מופעי הילדים לחנוכה הסתכם בפסטיגל או קודם לכן - בפסטיבל שירי ילדים). כבר אז ידענו שהיא משמינה להחריד, המבוגרים הכינו מבעוד מועד תרופה נגד צרבת ואיכשהו כולם צלחו את חנוכה עם כמה סופגניות ושמחה בלב. אבל תמונת המצב ב-2014 קצת שונה.
בעידן סופגניות ההייטק, אלה שמגיעות עם כל כך הרבה מילויים, תוספות, קישוטים ויצירות, אפילו סופגניית ריבת חלב, שבעבר נחשבה למהפכנית ופרועה, הולכת להתבייש בשקט בפינה. את הפיכתן של הסופגניות למותג-על, שהולך ובונה את עצמו לקראת חנוכה למעצמה של קלוריות וסוכר אפשר לציין לזכותם של החברים היושבים מעבר לים, אלה שעבורם הדונאט – האחות המחוררת של הסופגניה – היא חטיף יומיומי שגרתי, וכך גם כל הציפויים והתוספות.
אם לא ביקרתם בשנים האחרונות בסניף דאנקן דונאטס אמריקאי, כנראה שאין לכם מושג לאן התפתחה אומת הדונאטס. מה שבטוח, היא תמיד הייתה שם, מתפתחת ומחלחלת לחיי היומיום באופן שהופך את התפתחותן של הסופגניות הישראליות להגיונית בהחלט.
למעשה, החוקר האמריקאי פול מולינס מאוניברסיטת אינדיאנה בחן את הקשר התרבותי שבין האמריקאים לדונאטס שלהם וגילה שיש להן הרבה יותר משמעות מעבר ל־ 300 קלוריות, לא כולל הציפוי. “הדונאטס הפכו לסוג של אמצעי עבור חלק מהאמריקאים לפצות את עצמם על דברים אחרים שלדעתם נחסכו מהם", הוא הסביר ל־ ABC News ב־ 2013. “יש הרבה אנשים שמנהלים אורח חיים שבמסגרתו הם לא מרשים לעצמם לאכול דונאטס, מסיבות כאלה ואחרות, ויש כאלה שמבינים שהם אוהבים לאכול את זה ואין להם שום כוונה למנוע מעצמם את התענוג הקטן הזה. אין הרבה מאכלים שאפשר להגיד את זה עליהם וזה גם קשור לא מעט לסמל הסטטוס שהדונאטס הפכו להיות בתרבות האמריקאית. מבחינתם, זה סוג של פרס שהם מקבלים, בהיעדר פרסים אחרים".
בעוד שבישראל פיסת הבצק הספוגה בשמן היא סממן מובהק של חג החנוכה שמשמש כזיכרון שמנמן וטעים לנס פך השמן (את השם סופגניה, אגב, הגה דוד ילין בסוף המאה ה־ 19), מולינס מסביר שהדונאטס האמריקאיות הן בכלל המצאה הולנדית. מתברר שהמהגרים ההולנדים הביאו לאמריקה את המאפה המסורתי שלהם, Olykoek , אי שם בתחילת המאה ה־ 19 . תחילה הופיעה הדונאט בניו יורק ואז בערים אחרות, ולימים התפתחה לדונאט שאנחנו מכירים היום.
“זה היה מאפה שנחשב למאכל של מעמד הפועלים ועד היום התדמית הזו פחות או יותר נשמרה, כך שגם מנהלים בכירים וכוכ־ בים עשירים מרגישים שהם יכולים להשתמש בדונאט כדי להתחבר לעם", הסביר מולינס. עד שהתעוררה המודעות הבריאותית, רבים סברו שדונאט היא פתרון נהד לארוחת בוקר. יש אנשים שעדיין חושבים ככה, ואי אפשר להאשים אותם. למעשה, האמריקאים כל כך אוהבים את הדונאטס שלהם, שהם אפילו מציינים את יום הדונאטס הלאומי מדי חודש יוני. אחד האלמנטים שעזרו לדונאט להתברג עמוק כל כך בתרבות האמריקאית כמאכל עממי וידידותי היה מיתוגה כמאכל המסורתי של השוטרים.
הסטריאוטיפ הזה נולד אי שם בשנות ה-50 , כשחנויות לממכר דונאטס, כמו “קריספי קרים" ו”דאנקן דונאטס”, הרשתות המובילות בארה”ב כיום, עבדו גם בשעות הקטנות של הלילה ובשעות הבוקר המוקדמות, כך שהפכו לאפשרות הקולינרית החביבה על השוטרים, שעבדו בכל שעות היממה. איפשהו בהיסטוריה של הטלוויזיה מישהו זיהה את חיבתם של השוטרים לבצק המתוק והפך את זה לבדיחה שחוזרת עד היום כמעט בכל סדרת שוטרים.
התרעות פיקוד העורף