"הבדיחה אומרת שאני שמעון פרס של עולם הילדים", אומר טל מוסרי, שמציין כבר 17 שנים כמנחה בערוץ הילדים. סוג של שיא ישראלי. "כיום פחות מעריכים אנשים שרצים למרחקים ארוכים, ויש איזה לעג על מי שנמצא הרבה שנים במקומות מסוימים. כשמי שמעריך את פרס, גם בדעותיו וגם במראה שלו בגילו, אני שמח על ההשוואה, גם אם זו בדיחה".
"נכון. להיות בערוץ הילדים זה כיף וגם מחויבות מסוימת. אני זוכר שאמרו לנו שאנחנו שגרירים. זה לא ברור לשמוע את הדברים בגיל 24. אבל כשאתה מתבגר אתה מבין את זה, בטח עכשיו, כשאחגוג השנה 40".
"אני עדיין מקפץ על הבמות וברגע שזה יראה לי לא טבעי, אעשה משהו אחר ואתלה את הנעליים. כרגע זה טבעי גם לי וגם לקהל. כשהקהל מסתכל הוא לא מבין מי הגדול ומי הקטן, ומאחורי הקלעים כולנו ביחד וכיף לנו. מצד אחד יש לי שיחות איתם כאדם בוגר על קריירה, משפחה וזוגיות, מצד שני אני שטותניק לא פחות מהם. אני שמח שהגנים מאפשרים לי עדיין להיראות צעיר, ומעבר לזה אני מרגיש שווה בין שווים".
מוסרי מחזיק שיא נוסף - מספר ההופעות הרב ביותר בפסטיגל. השנה הוא יציין פעם תשיעית על הבמה הזו. "אולי זה אמור להיכנס לספר השיאים של גינס", הוא צוחק. "החלום שלי היה להכניס לשם שיא. אומנם הפסטיגל הוא מסע לא פשוט, אבל התמכרתי".
"בתעודה בכיתה ה' הייתה לי הערה מהמורה שרה שאמרה שאני לא עקבי. שבשליש הראשון אני משקיע ובהמשך השנה עוזב הכול. היא כתבה 'תשתדל להיות עקבי'. אז הנה, אני מגשים את מה שהיא אמרה לי".
"ללכת לפסטיגל זה כמו ללכת להופעה של ליידי גאגא בפארק, זה לא מחליף תיאטרון. יש בחנוכה הצגות והופעות מחול ומוזיקה, והפסטיגל הוא שואו. הוא הווגאס לילדים. כשפרצה הסערה סביב השיר לא האמנתי. במקום להתעסק בעיקר, במהות, בחינוך, בבתי הספר - מתעסקים בשיר שהוא שלוש דקות מתוך מופע בן שעתיים וחצי".
"הפסטיגל לא המציא את הסלפי, אלא אמר בואו נעשה פארודיה על התופעה הזו. רק שהבדיחה יצאה משליטה, וכמו כל דבר בארץ הגיעה לממדי ענק כאילו השיר הזה הולך להשחית דור שלם. ואת יודעת מה, התגובות של ההורים ושל מספר עיתונאים היו אלימות וחסרות חינוך, והדיון היה שטחי ולא מעמיק. זה בדיוק מה שקורה בחברה הישראלי. הנה, אנחנו בתקופת בחירות והכל הפך להיות רכילות, מי יחשק את מי ומי ישים רגל למי, ואיך ההוא יתפוס את השלטון וזה במקום לנהל דיון רציני על מה שאפשר לעשות פה במדינה. ברגע שהאור מופנה לדבר כזה, החינוך לא ישתפר והמורים לא יהיו טובים יותר, כי מתעסקים בטפל, בהופעת בידור, במקום להתעסק בעיקר".
"כן, במסגרת מהדורת החדשות לילדים. מצד אחד אני חושב שילדים צריכים להתרחק מחדשות, ומצד שני חשוב שהילדים יהיו מעורבים במה שקורה פה".
סיפור ההיכרות שלהם נראה כאילו לקוח מסרט רומנטי קיטשי במיוחד. מעשה שהיה כך היה: "זה היה אחרי שסיימתי אלף הופעות של הפסטיגל והלכתי לפצות את עצמי על הימים שבהם הייתי כלוא מאחורי הקלעים. הלכתי לקנות נעליים וכשפתחתי את דלת החנות ראיתי אותה עומדת על סולם. באותה שנייה ידעתי שאני מתחתן איתה".
"דריה רק בת שלוש וזה גדול עליה. בפעם האחרונה שהופעתי בפסטיגל זה היה לפני שנתיים וליבי היה בן חמש וגם אז חשבתי שזה עדיין לא לגיל שלו. אני חושב שהשנה תהיה הפעם הראשונה שהוא יבוא לראות אותי ולבקר גם מאחורי הקלעים. בבית הספר כבר מדברים איתו על אבא שלו, ויש כמה ילדים שאמרו לו שיבואו לראות את הפסטיגל וזה עשה לו חשק".
"אני כבר פחות מתפרק, כי אני איש מבוגר. אני כל יום רץ ארבעה קילומטרים ושוחה בים, גם על הבמה אני מוציא הרבה אנרגיה. כמו בשיר של שלומי שבן, החיים שלי טובים. אני מסתפק במועט, יש לי ילדים ומשפחה שבניתי וקריירה שאני יכול להסתכל עליה אחורה בסיפוק ובתקווה שזה יימשך ככה. פעם חששתי שהכול ייגמר ומה יקרה ביום שזה יקרה. כיום אני כבר לא פוחד".
"אני בהחלט מקווה לחזור לתיאטרון מתישהו וזה עדיין בוער בי. יש עוד המון דברים שלא עשיתי, למשל קולנוע או סדרת טלוויזיה".
"אני מאמין שצריך לעשות את הדברים מכל הלב, למצוא מה אתה אוהב לעשות ובמה אתה טוב בלי לחשוב מה אחרים יגידו. במלוא הצניעות אני חושב שאני עושה את זה מאוד טוב. אני מסתכל על עצמי ועל ההתגייסות שלי, ומבין שלא סתם הקהל מוחא כפיים, כי הוא יודע להעריך את זה. שמוליק הספרי, אבי הרוחני ואדם שאני מאוד מעריך, היה הבמאי שלי בלהקה הצבאית. הוא אמר לנו שאם נזיע על הבמה הקהל יעריך את זה. אני פועל לפי העצה שלו וקם כל בוקר לעבודה. אם הייתי ילד, הייתי שמח שישקיעו בי ככה. גם אני הייתי מעריץ את טל מוסרי".
התרעות פיקוד העורף