"מדוע אינך אוכלת כאן?", הוא שאל את הילדה התורנית, שהגישה את האוכל.
"אבא שלי אין לו במה לשלם", השיבה.
מכאן התגלגל דיאלוג מדהים. "אין לו במה לשלם, אפילו חצי לירה בחודש?", לא האמין הקריין למשמע אוזניו.
"הוא לא יכול", נענה.
"כמה אחים ואחיות יש לך?", הוסיף ושאל.
"שתים עשרה", השיבה.
"מה עושה אבא שלך?", חקר.
"עובד בטורייה", ענתה.
כשתהה מה אכלה, פירטה באוזניו הילדה בת ה־12 שתה ולחם לארוחת הבוקר, תפוחי אדמה לארוחת הצהריים וזיתים ולחם לארוחת הערב.
"ואת רעבה, בדרך כלל?", חתם המראיין את הראיון הבל ייאמן.
"כן!", סיכמה בקול רך בת שיחו האלמונית, שנודעה מאז כ"ילדה הרעבה מבית שאן".
כוח האדם היה מצומצם ובן־הרצל, שבין השאר היה הראשון שערך תוכניות ג'אז ברדיו, היה ב־54' נציג קול ישראל בטקס זיכרון שנערך בקיבוץ מעגן לצנחנים שנשלחו לאירופה בתקופת השואה. 17 איש מצאו שם את מותם בהתרסקות מטוס פייפר קל אל תוך הקהל. האירוע זכור מאז כ"אסון מעגן".
בן־הרצל חזר ארצה עם זיכיון שקיבל מג'ק ווב לתוכנית "מלכודת", שהתבססה על תיקים פליליים של משטרת ישראל, כששחקנים גילמו דמויות מתיקים אלה. "כשהתחילה הטלוויזיה, ניסינו להעביר אליה את 'מלכודת', וזה היה בלתי אפשרי בגלל קשיים בעריכה", הוא מעיד. "לצורך אחת התוכנית ביימנו שוד של בנק בתיאום עם עובדיו. אבל אחד השכנים הזעיק את המשטרה שעצרה אותנו לאי אלה שעות".
כשבן־הרצל, רב אמן הרדיו, ניסה לעבור בטלוויזיה מניהול להגשת תוכנית משלו, לא צלחה דרכו. "ניסיתי להגיש תוכנית שנקראה 'יום השישי', התוכנית המרכזית של שישי בערב", הוא נזכר. "השגיאה שלי הייתה שחשבתי שתוכנית כזאת צריכה לחנך. הסיפור הזה נגמר מהר".
"שמע סיפור. הלהקה הייתה בגירעון כבד. באחד מהניסיונות להיחלץ ממנו יצאנו ב־79' ב'אגדה בחולות', מופע לציון 70 שנה לתל אביב, שיצרו אותו הכוריאוגרפית רנה שרת ויוני רכטר. יוסף מילוא ביים. זאת הייתה חתיכת הצלחה. פתאום הקופה התחילה לחייך. כשהגיע מועד היציאה לחופשה השנתית באוגוסט, כינסתי אסיפה כללית של הרקדנים וממש התחננתי בפניהם שימשיכו במופע ואני עוד אפצה אותם. כשלא קיבלו את הצעתי, קמתי והלכתי".
"אני מתגעגע לימי ראשית הרדיו עם התמימות, המקצועיות וחרדת הקודש בפני המיקרופון", הוא משיב. "מה שהיה, לא ישוב".
התרעות פיקוד העורף