הם מסוגלים להיות תלויים בין שמיים וארץ בגובה של 50 קומות, הם מסוגלים לסחוב משא כבד ממקום למקום, הם מסוגלים להתמודד עם משימת שיווי משקל בהליכה על מוט דק, אולם הם לא מסוגלים להתמודד עם אוכל שלא טעים לחיך, וכמעט יפילו את המשימה בגלל כמה חתיכות פיצה שרצחו להן את הצורה כשכתשו אותן בבלנדר עם מים.
הם אוהבים, תומכים, מנתחים מצבים בצורה אינטליגנטית, צוחקים אחד על השני בהומור טוב ואני מקווה שיגיעו רחוק במשחק. בסך הכול, כל הזוגות חביבים ונחמדים, אבל אתמול, בפרק השלישי של העונה, מצאתי את עצמי מדפדפת בין הסצנות השונות שכבר הוקלטו מראש ופשוט מדלגת על קטעים שלמים שנראו כאילו מיחזרו אותם מעונות קודמות.
רצים רצים רצים. מגיעים ליעד. עושים את המשימה. "ת'נק יו, ת'נק יו" לעבר העוברים ושבים. קפיצות שמחה. וידויים וקשקשת על התחושות והקשיים שהם חווים, כמעט באותן מילים שכל זוג אחר בכל עונה אחרת התבטא. עצירה לפני לוח שאולי יעכב אותם ל-15 דקות גורליות ממש לפני נקודת הסיום, וכמובן הרגשת ההשפלה שמישהו בכלל העז לשים את שמם, כאילו שהם עצמם לא שמו את שמו של מישהו אחר.
בקיצור, אותה דינמיקה, אותן תגובות של המתחרים כמו בכל עונה אחרת, כמעט אותן משימות עם סוויץ' קטן פה ושם. די, מספיק. זה מתיש ומשעמם, גם אם המשימה תהיה לקפוץ צניחה חופשית מהאמפייר סטייט בילדינג.
הגיעה זמנה של התוכנית לעבור מתיחת פנים רצינית. אמנם חייבים להיצמד לפורמט העולמי, אך עם קצת חוצפה ישראלית אפשר לכופף מעט את השיטה, ובמקום משימות עם שייקים בטעם קיא באיזשהו בר מיצים מפונפן בניו יורק, שיטפסו בחבלים על צוקים בהרי האנדים, או יתערבבו בין שבטים פראיים באפריקה. האריזה חייבת להשתנות, אחרת הצפייה בתוכנית לא תביא את הרייטינג המיוחל.
התרעות פיקוד העורף